גיברה יעקב

שם משפחה, שם פרטי

עדותו של יעקב ג'יברי, יליד דידימוטיכון עדות מספר 8404-2761 כל הזכויות שמורות ארכיון יד ושם.

https://youtu.be/ciFqtOt1EU4?si=FEGMmDX1RFZ3FZaM

https://vha.usc.edu/testimony/41582?from=search

עדות באדיבות visual history usa

מאת יעקב ג'יברי

תיאור החיים לפני המלחמה; גירוש יהודי העיר לבירקנאו;

העבודה בבירקנאו ולאחר מכן במכרות במחנה יאבוז'נו;

צעדת המוות דרך מחנה בלכהמר, מחנה גרוס רוזן, מחנה

בוכנוולד ומחנה פלסרבג; הבריחה בקפיצה מהרכבת זמן

קצר לפני השיחרור; החזרה ליוון והעליה לארץ.

החיים לפני השואה

נולדתי בעיר דידימוטיכון – Didimotihon (בלאדינו – דמוטיקה) בשנת 1920, היינו

משפחה בת שבע נפשות – הורים, שלושה אחים ושתי אחיות.

בעיר חיו כ- 8000-9000 תושבים, כאשר כ- 1200 מתוכם היו יהודים. הקהילה היהודית

הייתה מאוד מאורגנת, היו מוסדות שונים של הקהילה והיה בית כנסת גדול. רוב

היהודים בעיר היו מסורתיים, מעטים היו ממש דתיים, אני זוכר שהיינו הולכים

בחגים לבית הכנסת, לפני ראש השנה היינו קמים באמצע הלילה והולכים לסליחות.

בבית דיברנו לאדינו, בבית הספר אליאנס שבו למדנו רוב הלימודים היו ביוונית, אך למדנו

גם עברית וצרפתית. המורה שלנו היה מכריח אותנו לדבר בעברית גם מחוץ לכיתה

וכך ידעתי מעט עברית עוד לפני שעליתי לארץ.

היחסים עם הילדים היוונים היו טובים, היינו עושים נשפים ביחד ולא היה כל הבדל, לא

הייתה התרחקות או שנאה בינינו. רוב המסחר בעיר היה בידי יהודים וייתכן שבעלי

בתי מסחר יווניים קינאו ביהודים או שהייתה תחרות מסוימת אבל לא מעבר לכך, עד

המלחמה לא היו תקריות אנטישמיות בעיר.

אבי ואחיו היו שותפים בבית מסחר גדול שהיה מספק סחורה גם לחנויות בכפרים

שמסביב לעיירה. אחותי ובעלה (שהיה המורה שלי לעברית ומנהל בית הספר

אליאנס), עברו לגור בשאלוניקי ובשנת 1938 כאשר העסקים של ההורים היו קצת

ירודים נסעתי אליהם לשאלוניקי, ושם עבדתי עד סוף 1939 בבית מסחר.

המלחמה – שיבוש החיים

איטליה הכריזה על מלחמה נגד יוון ובשנת 1941 הגרמנים נכנסו ליוון וכבשו אותה. אני

התגייסתי לצבא כטירון, ככל חייל אחר. מחנה האימונים שלי היה בעיר פאטראס,

בדרום יוון בחבל ארץ שנקרא פלופונס. עוד לא הספקנו להתחיל להתאמן וכעבור

שבועיים – שלושה הגרמנים החלו להפציץ ערים שונות וביניהם גם את העיר

פאטארס. בסופו של דבר הגרמנים כבשו את יוון ושיחררו את החיילים לחזור

לבתיהם, אני חזרתי לשאלוניקי להמשיך לעבוד באותו מקום שבו עבדתי עד הגיוס.

כעבור כמה חודשים התחיל הרעב בשאלוניקי, לא היה מה לאכול מפני שהגרמנים לקחו

כל מה שרק יכלו לקחת. היות ולא היה מה לאכול שם חזרתי לדידימוטיכון, אולם

הדרך משאלוניקי ומעלה עד עיר המחוז הייתה בידי הבולגרים ואסור היה לעבור

משם. נאלצתי לחזור דרך הים, באמצעות ספינה קטנה עם שוטרים יוונים שנשלחו

לשרת בדידימוטיכון.

לא הייתי בעיר כשהגרמנים נכנסו לדידימוטיכון, אבל לאחר מכן ההורים סיפרו לי שהם

ברחו לטורקיה. כל שנדרש על מנת להגיע לטורקיה היה לעבור נהר, לכן לפני

שהגרמנים נכנסו לעיר כמעט כל היהודים בעיר ברחו לטורקיה.

יומיים לפני כניסת הגרמנים, אחי ברח לטורקיה עם קבוצה של צעירים שהספיקו להגיע

לקונסול היווני וכך הם הצליחו להגיע לארץ. היהודים האחרים שלא הספיקו, כיוון

שהם ברחו יום אחד בלבד לפני כניסת הגרמנים, נאלצו לחזור ליוון לאחר שהגרמנים

דרשו את החזרתם משלטונות טורקיה בהבטחה שלא יאונה להם כל רע.

כשהגעתי, כל אחד כבר היה בחזרה בביתו ובאיזור שלנו, שהיה בידי הגרמנים, לא חסר

דבר. לא היה רעב, כיוון שבכל האיזור הייתה תוצרת חקלאית וכך אמנם המחירים

עלו אך התוצרת נשארה ולא חסר דבר, לא הרגשנו שאנחנו במלחמה.

בשלב הזה, לא היה מגע עם הגרמנים. אמנם היינו רואים אותם, היו משרדים של הגסטפו

ושל הצבא וגם קצינים גרמנים החרימו חדרים בבתים של יהודים, אבל לא מעבר

לכך. בשנת 1942 היו כמה מקרים של עבודות כפייה לתקופה קצרה מאוד – היו

עוצרים יהודים צעירים לפנות שלג בחורף, לסלול כבישים, לשבור אבנים וכו', אך

בלילה היינו חוזרים הביתה ללא מכות או התעללויות.

בשנת 1943 לאחר שאחותי עברה לשאלוניקי ואחי ברח לטורקיה והגיע לארץ, היינו בבית

שלושה ילדים – אני, אחי הקטן שבינתיים כבר גדל והחל לעבוד כעוזר לרוקח ואחותי

הקטנה. יום בהיר אחד הגיעה משלחת של גרמנים שהיו ממונים על איסוף היהודים

וגירושם, זה היה ביום שלישי שזה היה יום השוק בעיר. ניתנה הוראה שכל היהודים

צריכים להתאסף בבית הכנסת, כיוון שהגרמנים הגיעו והם רוצים לדבר עם היהודים.

בהתאם להוראה, גברים מגיל שבע עשרה התאספו בבית הכנסת ואז הגיעו קצינים

וחיילים גרמנים וביניהם היה גם אזרח אחד, הם אמרו שניתנה פקודה לאסוף את כל

היהודים ולהעבירם לפולין, שם לדבריהם הגברים יצטרכו לעבוד כדי לפרנס את

המשפחה. הם אמרו שאין מה לפחד ושלא יקרה לנו שום דבר ואז ניתנה ההוראה

להביא את המטלטלים שלנו. לא היה לנו שום מושג מה זה אומר, לא היה לנו קשר

ולא ידענו מה קורה במקומות האחרים.

היהודים התאספו בבית הכנסת ובאותו לילה כולם ישנו בשטח בית הכנסת, למחרת הורו

לנו לקחת את החבילות ולצעוד לכיוון תחנת הרכבת, זה היה מרחק של 2-3 ק"מ,

צעדנו בתוך העיר עד שהגענו לתחנת הרכבת. היוונים היו מופתעים שלוקחים אותנו,

ראינו שהארכיבישוף של הכנסייה היוונית יצא והסתכל על הצעדה, חלק מהתושבים

היוונים ניסו להבריח לנו לחם לדרך.

הנסיעה הייתה בקרונות משא, נדחפו הרבה אנשים בכל קרון, עם כל החבילות ובלי שום

תנאים סניטריים. לקח לנו שלושה ימים להגיע לשאלוניקי ברכבת ומהרכבת הכניסו

אותנו ישר לגטו של הברון הירש, היינו שם יומיים. הוסיפו לטרנספורט שלנו גם

יהודים שאלוניקאים כדי להשלים את הטרנספורט ואז נסענו ברכבת דרך יוגוסלביה

במשך שישה או שבעה ימים, לא ידענו לאיזה כיוון אנחנו נוסעים. כשהיינו

בשאלוניקי שאלנו על אחותי, אבל אמרו לנו שהיא נלקחה בטרנספורט קודם.

בסופו של דבר הגענו לתחנת הרכבת בבירקנאו, יצאנו מהקרונות החוצה, האיצו בנו שנרד

מהר מהר באמצעות הכלבים והצעקות של הגרמנים ושם הפרידו בין הצעירים,

המבוגרים והילדים. את המבוגרים והילדים העמיסו על משאיות ואותנו לקחו ברגל

לתוך המחנה. לא הספקנו אפילו להגיד שלום, אבל חשבנו שניפגש, חשבנו

שהמבוגרים והילדים לא יכולים ללכת מרחק רב ברגל ולכן הם נוסעים במשאיות.

הפגישה עם המחנה הייתה מחרידה. הפשיטו אותנו, לקחו לנו את הבגדים, קעקעו לנו

מספרים על הידיים ועשו לנו חיטוי. כאשר יצאנו החוצה פגשנו אסירים שהיו שם

ושאלנו את האסירים השאלוניקאים הותיקים: מתי באים ההורים?, הם ענו לנו:

"אין לכם מה לחכות". לא האמנו למה שהם אמרו, עד שפתאום אחד זרק לנו: "הנה,

שם, איפה שהלהבות"… זה היה הלם גדול, אני עוד הייתי רווק, אבל היו בעלי

משפחות שפשוט איבדו את הרצון לחיות.

הכניסו אותנו במכות ובצעקות לצריף ונתנו לכל אחד מקום על הדרגשים וכך החלו חיי

המחנה שלנו בבירקנאו.

בנוסף לכל שאר הקשיים במחנה הייתה לנו בעיה בסיסית של הבנת השפה – לא ידענו

יידיש שזו שפה שקרובה לגרמנית, לא הבנו כלום. בתחילת החיים במחנה היוונים

מתו כמו זבובים, גם בעבודה זה היה נורא, הם לא הבינו שאנחנו לא מבינים את

השפה. למשל, הגרמני היה צועק: "קח את האת", אבל לא הבנו מה הוא אומר, אז מי

שלא הבין היה מקבל מכות. איכשהו אני הסתדרתי, דרך החיים שלי הייתה לא

להתבלט, גם במסדרים שהיו יום יום בבלוק, הייתי מנסה לא לעמוד בשורות

הקדמיות וגם לא להיות בשורות האחרונות. הייתי גם מזהיר את אחי שתמיד היה

איתי שלא יתבלט, כך ניצלתי מהרבה דברים נוראים שקרו לאחרים במחנה.

בערך חודשיים – שלושה הייתי בבירקנאו, עבדתי בחפירה ובמילוי של בורות. יום אחד בא

המפקד של הבלוק ושאל את האנשים במסדר שלנו מי צבעי, הוא חיפש צבעים כי הוא

רצה לצבוע את הצריף שלו, אז אני הצבעתי שאני צבעי כי היה לי מושג בצבעים

מהעבודה בחנות וגם כי כאשר הייתי נער נהגתי לצייר. מפקד הבלוק אמר לי: "מה

שאתה צריך אני אביא לך, צבע, חומרים וכו'". התחלנו לצבוע את הצריף שלו, זה

לקח כמה שבועות ובזמן הזה היינו מקבלים תוספות של אוכל, הוא היה מאוד שבע

רצון מהעבודה ונתן לי גם עוזרים. כיוון שהייתי מקבל מנות גדולות יותר של אוכל,

הייתי מביא לאחי הקטן כל יום אחרי העבודה תוספות של אוכל.

פעם אחת, בבלוק 27, בחור אחד מהעיר שלנו גנב לחם לבן מהבלוק אלטסטר, אני לא יודע

איך הוא הצליח לגנוב את הלחם. הוא בא לדרגש ואמר לי: "בוא נאכל אותו מהר

לפני שירגישו". הדרגשים היו עם שתי קומות ובקומה התחתונה לא ישנו, אבל זה

היה בגובה של 30-40 ס"מ, נכנסנו לקומה הזו שנינו ואכלנו את הלחם. כשהגרמני

הרגיש שהלחם חסר לו הוא אסף אותנו במסדר ושאל אם מישהו ראה מי גנב את

הלחם, אנחנו שקשקנו מפחד שאולי מישהו ראה אותנו וילשין עלינו. למזלנו אף אחד

לא ראה אותנו ואנחנו ניצלנו.

היה לי רצון עז לצאת מזה, אמרתי לעצמי שאני חייב להחזיק מעמד, זו הייתה המטרה

שלי. יום אחד במסדר לקחו כמה אנשים, את אלה שלא היו נראים מוזלמנים, כאלה

שיכלו לעבוד פחות או יותר, הכניסו אותנו בשורה ואמרו לנו שצריך לעבור בדיקות

רפואיות ושמעבירים אותנו למחנה אחר. בבדיקה הרפואית מצאו שיש לי חום וקבעו

שאני לא כשיר לטרנספורט, אני הרגשתי טוב מאוד אבל הרופא אמר שיש לי חום

ושאני לא כשיר למשלוח הזה. אני הצטערתי כי חשבתי שאולי במקום החדש החיים

יהיו טובים יותר, אבל לאחר כמה שבועות החלו לחזור אנשים שהיו בטרנספורט הזה

ואמרו ששם זה גהינום, שבירקנאו זה אפס לעומת מה שקורה שם. מהטרנספורט

הזה חזרו מוזלמנים ולקחו אותם היישר לקרמטוריום.

לא עברו שבועיים – שלושה ושוב הייתה סלקציה במסדר ושוב אני ברשימה, למחרת אמרו

לנו שאנחנו צריכים לעבור בדיקה רפואית, עשיתי הכל כדי שיהיה לי חום, אמרו

שעישון טבק כשבתוכו סוכר מעלה את החום וכך עשיתי. במחנה עישנו כל מיני

עשבים עם נייר של שקי מלט, לפני המחנה כמעט ולא עישנתי, אבל כיוון שאמרו לי

שזה יעלה את החום, עישנתי את זה כדי לברוח מהטרנספורט. בבדיקה לא היה לי

חום והרופא קבע שאני בריא, כך נשלחתי למחנה בשם יאבוז'נו – Jaworzno.

במחנה הזה הטרנספורט הראשון בנה את הצריפים, הם קיבלו שם הרבה מכות וירו על

אנשים על ימין ועל שמאל. כאשר אנחנו הגענו לשם, במסדר הראשון אמרו שלוקחים

אנשים כדי לעבוד במכרות, היו בסביבה שני מכרות פחם. כנראה שנראתי כשיר

לעבודה כי הוציאו אותי לשורה שהולכת לעבוד במכרות פחם וכבר למחרת התחלנו

לעבוד בזה. העבודה במכרות הייתה במשמרות, זה לא היה קל, אבל לפחות במשך

העבודה לא היינו מוקפים בגרמנים, אלא הגרמנים היו מביאים אותנו למכרות

ובמשך העבודה הפולנים שמרו עלינו. הפולנים היו בעלי המקצוע ואילו אנחנו –

היהודים, עשינו את העבודה השחורה, הפולנים אמנם היו צועקים עלינו שנעבוד מהר

אבל לפחות לא קיבלנו מכות מהגרמנים. יתרון נוסף שהיה בעבודה במכרות הוא שלא

הרגשנו את הקור, גם כשהיה כפור בחוץ, אנחנו היינו מגיעים למכרות ויורדים למטה

וכך לא היינו מרגישים את הקור. עבדתי שם כשנה וחצי, מרבית הזמן מילאתי פחם

בקרוניות. בשנה הראשונה הלכנו למכרה ובחזרה למחנה ברגל ורק בחצי השנה

האחרונה היו מעבירים אותנו בקרונות רכבת.

במשך תקופה מסוימת עבדתי עם פולני שהיה ממונה על הובלת הקרונות, היינו עושים כל

מיני תיקוני אינסטלציה. עבדתי בתוך מנהרה שבה פוצצו פחם ופעם אחת בתוך

ההמולה והרעש, כאשר מילאתי פחם בקרוניות שמעתי רעש, שמתי את האת במקום

וברחתי אחורה, לא חלפו מספר שניות ואז נפל גוש פחם מהתקרה, בדיוק על המקום

שבו עבדתי מספר שניות לפני כן, זה היה נס.

פעם אחת, אחד הפולנים נתן לי בצל קטן, אבל כנראה שמישהו ראה אותי והלשין עליי

לגרמנים, כי כשהגענו למחנה קראו לי למשרד של המחנה ואמרו לי: "אתה הברחת

בצל", נתנו לי 25 מכות ושלחו אותי.

במחנה יאבוז'נו הגרמנים היו מעונינים בעבודה שלנו ולכן היו מקפידים על הניקיון וגם על

כך שנקבל כל יום מנת אוכל – מבחינת הניקיון, מדי פעם הייתה מגיעה משאית או

מכונית ואז היו לוקחים את הבגדים שלנו ומעבירים אותם בחיטוי. מבחינת התזונה,

אמנם האוכל היה דל אבל אפשר היה להתקיים, זה התבטא בצלחת מרק, שתי

פרוסות לחם וחתיכת מרגרינה, אכלנו את הכל בבת אחת והארוחה הבאה הייתה

כעבור עשרים וארבע שעות. זה היה בלתי אפשרי לנסות ולשמור אוכל כדי לאכול

אחר כך, פעם אחת ניסית לשמור פרוסת לחם אבל בלילה גנבו את הלחם שהיה

מתחת לראש שלי, מאז החלטתי שכל מה שנותנים לי אני אוכל מיד.

להבדיל מהאחרים, אני לא נהגתי להסתובב במחנה, כשהיינו חוזרים מהעבודה במכרות,

הייתי אוכל והולך לישון כדי שיהיה לי כוח לעבודה. במחנה הייתה אווירה של טרור,

הגרמנים הסתובבו במחנה, אחד מהם היה עם כלב ואחר היה על סוס והם היו

מרביצים והורגים ללא כל סיבה. לפעמים הגרמנים היו אומרים לאחד האסירים:

"לך קח את האת משם" ואז היו יורים בו, הם היו עושים תחרויות בצליפות.

יום אחד הגרמנים תפסו כמה אנשים שעשו מנהרה מתחת לגדר כדי לברוח, כשחזרתי

למחנה סיפרו לי שתלו את כולם. תשעה אנשים תלו באמצע המחנה, בכיכר, למען

יראו ויראו. הרבה בחורים מהעיר שלי נפלו, היה מפחיד להסתובב במחנה, לא יכולת

לדעת אם יהרגו גם אותך. הייתי חוזר מהמכרות ורואה אנשים מהעיר שלי, אבל אי

אפשר היה להכיר אותם, היה לי מורה לצרפתית בעיר וכשפגשתי אותו במחנה הוא

אמר לי: "אני המורה שלך, אתה לא מכיר אותי?" זה היה בלתי אפשרי איך שהוא

נראה, משהו מחריד.

אני זוכר ששוחחתי עם שניים מהמשמרת שלי והיינו חולמים שנצא מהמחנה, תמיד

נאחזתי במטרה: לצאת חי! הפסימיות ואיבוד הגורל היו האויבים הכי גדולים

במחנה, חוץ ממכות הרצח של הגרמנים.

ביום האחרון לעבודה במכרות, כשחזרנו למחנה, באמצע הנסיעה בקרון, התחשק לגרמני

האכזר שליווה אותנו לעשות חיפוש. הוא ידע שהיהודים והפולנים מסתדרים ולכן יש

הברחות. דווקא באותו יום הקאפו שלי אמר לי: "יש לי חתיכת שפק (אוכל), קח

אותו אתך ובמחנה כשתיתן לי אותו אני אתן לך צלחת מרק נוספת". לא יכולתי לסרב

להצעת הקאפו, אך כשהגרמני החל לערוך חיפוש בקרון אני רעדתי. לא ידעתי איך

אצליח לצאת מזה, ידעתי שאם הוא ימצא את חתיכת השפק – הוא יהרוג אותי. בתוך

אותו קרון, היה אחד שהיה לו בקבוק וודקה וכשהחל החיפוש הוא לא ידע מה לעשות

איתו, אז הוא שתה את כל הבקבוק, אבל הגרמני הריח את ריח המשקה ועבר אחד

אחד עד שמצא אותו והרביץ לו מכות רצח עד שאותו בחור התעלף ואחר כך נפטר.

היו לי נעליים די גדולות מעץ אז שמתי את חתיכת השפק בתוך הנעל שלי וכך הלכתי,

הגרמני בדק אותי, אך לא עלה בדעתו לחפש לי בנעליים וכך ניצלתי גם הפעם.

בתקופה האחרונה התחלנו לשמוע שהרוסים מתקדמים והפולני שעבדתי איתו אמר לי

בלילה האחרון: "הפחם הזה כבר לא יהיה לתועלת הגרמנים" וכך היה, עבדתי

משמרת לילה וכשחזרתי למחנה, המחנה היה מוכן ליציאה.

כשהגענו למחנה אמרו לנו מהר לאסוף את כל מה שיש, אמרו לנו לקחת שמיכות וחילקו

לכל אחד כמה פרוסות לחם לדרך. זה היה בינואר 1945, היה שלג והלכנו ברגל ובערב

הגענו לאיזשהו מקום. הכניסו את כולנו במכות ובצעקות דרך פתח צר לאולם גדול,

אחד דרס את השני, הגרמנים ירו והרביצו לאנשים, איכשהו נכנסנו לאולם ושם עברנו

את הלילה. למחרת בבוקר, שוב אותן צעקות ביציאה הצרה, זה היה נורא, אנשים

נדחקו כדי לצאת מהר. היו כמה הרוגים אז בחרו שמונה או תשעה בחורים שיחפרו

בור כדי לקבור אותם, אבל בסוף הגרמנים הרגו גם את אלה שחפרו את הבור, אנחנו

המשכנו ללכת. אני לא יודע כמה ימים הלכנו, כל מי שכשל ולא יכול היה ללכת, היו

יורים בו ומשאירים אותו בדרך.

הגענו למחנה ששמו בלכהמר – Blechhammer, המחנה היה עזוב מאסירים, הכניסו אותנו

לצריפים בצעקות. בלילה שמענו את ההפגזות משני הצדדים, אנחנו היינו בין

התותחים של הרוסים לבין התותחים של הגרמנים, לפי הרעש הבנו שהרוסים

קרובים מאוד. כמה בחורים, ביניהם גם גוייטך, פולני – נוצרי שהיה הבלוק –

אלטסטר שלי, פרצו את הגדר וברחו לכיוון הרוסים, אך שמענו שהרוסים הרגו אותם

כי הם לא ידעו מי מתקרב לעברם.

למחרת האנשים הסתובבנו במחנה ולפתע מישהו גילה שם מחסן עם לחם ודברי מזון

וכולם החלו לרוץ לכיוון המחסן הזה וכל אחד חטף משהו לעצמו. אני עברתי את כל

היום בצריף ולא הגעתי למחסן הזה. היינו שם שלושה ימים ובלילה השלישי כשכבר

היינו בדרגשים שמענו צעקות: "ראוס, ראוס, ראוס – כולם לצאת". הגרמנים נכנסו

לצריף וצעקו "כולם החוצה", בחוץ העמידו אותנו בשלשות להמשך הצעדה ברגל. היו

אנשים שהתחבאו מתחת למיטות או במקומות אחרים שהגרמנים לא ראו ולמחרת

כשהרוסים הגיעו הם שיחררו אותם. אני צעדתי במסע הזה כל הזמן עם עוד בחור

מהעיר שבה גדלתי ותמיד אמרתי לו להיות באמצע השורה ולא בצדדים כדי שלא

יפגע בנו איזה כדור. צעדנו כעשרים יום כאשר בלילות היינו נכנסים לכפר או יישוב,

היו מכניסים אותנו לאסם גדול בלי מסדר או ספירה ולמחרת בבוקר שוב היו נשמעות

הצעקות "ראוס, ראוס, ראוס" ואז היו לוקחים אותנו להמשך הצעדה. החבר שלי

הציע שנתחבא כיוון שהגרמנים לא קראו שמות ולא ספרו את האנשים, אבל אני לא

הסכמתי כי היינו על אדמת גרמניה, ידעתי שכך לא נצליח להציל את עצמנו כיוון

שהכפריים היו מוסרים אותנו לשלטונות.

במהלך הצעדה לא היה אוכל מסודר, כשהיינו מגיעים לכפר, היו מארגנים איזה סיר עם

תפוחי אדמה שלמים שהיו מבשלים והיו מחלקים אותם, אבל היה אפשר למות כדי

להגיע לחלוקת תפוחי האדמה, אני הצלחתי לחטוף תפוח אדמה רק פעם אחת בכל

הצעדה. היינו אוכלים בכל יום מעט מהלחם שהבאנו מיאבוז'נו ובנוסף בדרך היה

מפוזר סלק של בהמות אז במהלך ההליכה הייתי מחפש איזו חתיכה לשים בפה. כדי

לשתות הייתי מתכופף ולוקח חופן שלג.

היו לי נעלי עץ והייתי עוטף את הרגליים בחתיכות של שמיכה במקום גרביים ועל זה הייתי

שם נייר כדי לשמור על החום, הנעליים היו מספיק גדולות כך שיכולתי לעטוף את

הרגל וכך הלכתי בצעדה. לבשתי את תלבושת הפסים – מכנסים וחולצה ומעיל פסים

ארוך, אני לא יודע איך לא קפאנו מקור, אמרו שהיה 15-20 מעלות מתחת לאפס.

יצאנו מבלכהמר למעלה מאלפיים איש והגענו בסוף הצעדה למחנה גרוס רוזן – Gross

Rosen כ- שמונה מאות איש בלבד. בגרוס רוזן ישנו לילה אחד ולמחרת בבוקר לקחו

אותנו לתחנת רכבת קרובה, נסענו ברכבת עם קרונות פתוחים במשך ארבעה ימים,

ללא אוכל, קפואים מקור. כל יום אנשים מתו בקרון. ירד שלג שנאסף בקרון שלי, אז

הייתי לוקח עם כף שלג ואוכל אותו, ארבעה ימים.

הרכבת לקחה אותנו לבוכנוולד – Buchenwald שהיה מחנה איסוף להרבה פליטים

מהנסיגה. היו שם המון אנשים, הכניסו אותנו לצריף ובמשך שבוע לא עשינו כלום עד

שיום אחד קראו לנו החוצה ולקחו אותי ואת החבר שלי למחנה. אמרו לנו שזה מחנה

פלסרבג – Floessberg, לא רחוק מהעיר ליפציג, בנו שם כמה צריפים ועל יד המקום

הזה הגרמנים בנו בית חרושת לנשק נגד טנקים ושם שמו אותנו. במחנה הזה לקחו

אותי לעבוד בבניית גדר תיל מסביב לבית החרושת. המחנה הזה היה האיום ביותר

מכל המחנות, אפילו בירקנאו ויאבוז'נו לא משתווים למקום המזעזע הזה. לא החלפנו

בגדים, אכלנו רק חצי מנת מרק צנון ליום וזהו! היו כינים וזיהומים, אי אפשר היה

לישון בלילה, זה היה נורא.

יום אחד הלכתי קצת יותר רחוק מהמחנה והגעתי למחנה של שבויים, פגשתי שם איטלקי

אחד ואמרתי לו: "תן קצת אוכל" והוא אמר: "אין לי בשבילי", אמרתי לו: "תן לי

קליפות או משהו" והוא נתן לי חופן של קליפות תפוחי אדמה. בדרך חזרה למחנה

פגשתי גרמני והוא החל לצעוק עלי אז רצתי ונכנסתי למחנה שלי.

יום אחד הוציאו אותנו למסדר ושוב העלו אותנו על רכבות, הבנו שכנראה החזית הרוסית

מתקרבת ולכן שוב מבריחים אותנו. לא ידענו לאן אנחנו נוסעים, אבל הייתה שמועה

בקרון שאנחנו באדמת צ'כיה. ברכבת היו הרבה אנשים מתים, פעם ביום הגרמנים

היו פותחים את הדלת ומוציאים את הגופות. אני שכבתי ליד שני מתים יום שלם, כי

לא היה אפילו מקום לזוז.

הבריחה

לאחד מהבחורים ברכבת היה אולר או סכין, לאט לאט הוא גילף את העץ של דלת הקרון

ועשה חור בדלת. הוא השחיל את היד דרך החור, הוציא את הבריח, הזיז את הדלת

וצעק: "למי שיש כוח שיקום. אנחנו בורחים".

אני קמתי וקפצתי מהרכבת, ידעתי איך לקפוץ כי בשאלוניקי היעד שלנו היה בין התחנות

אז היינו קופצים לפני התחנה. קפצנו שבעה או שמונה בחורים, ליתר האנשים לא היה

כוח לקום מהקרון. כל אחד קפץ במרחק מסוים, לא חיכינו להיפגש, הכלל היה שכל

אחד דואג לעצמו. כשהתגלגלתי אחרי הקפיצה חיכיתי שהרכבת תעבור אותי, פחדתי

שאולי יש שומר גרמני בקרון האחרון. זה היה אמצע הלילה, קמתי והתחלתי לחפש

שביל או יישוב, הלכתי לכיוון הנגדי שהרכבת נסעה ואחרי כמה פסיעות ראיתי שביל

עפר של עגלות. הלכתי על השביל והגעתי לכפר שהבית הראשון שלו היה קצת מואר.

דפקתי בדלת.

גבר פתח את הדלת, סימנתי לו בתנועות ידיים ובחצאי מילים בפולנית שברחתי

מהגרמנים, הם אמרו לי לשבת ומיד הוציאו פרוסת לחם ומרחו עליה חמאה וחלב

ואמרו לי לאכול. לא הספקתי לגמור לאכול כשנשמעו דפיקות בדלת. כיוון שהגרמנים

החרימו חדר באותו בית ובקומה שמתחת לגג ישנו שני גרמנים, תושבי הבית חשבו

שהגיעו גרמנים ולכן הורו לי להסתתר. אולם, כשנפתחה הדלת, נכנסו שלושה בחורים

נוספים שקפצו מהרכבת, תושבי הבית האכילו גם אותם.

לא חלפו חמש דקות נוספות ושוב נשמעו דפיקות בדלת, שלושה בחורים נוספים שקפצו

מהרכבת הגיעו, כנראה שכולנו עלינו על אותו שביל ונכנסנו לבית הראשון שהיה

מואר…

אותו גבר הכניס את כולנו לאסם והחביא אותנו בפינה בין החבילות, הם אמרו לנו להיות

שם ולא לצאת. למזלנו הגרמנים לא הגיעו באותו ערב ולמחרת הגבר שאצלו היינו

דיבר עם כפריים נוספים והוחלט לחלק אותנו. נשארנו רק שלושה באסם, השאר עברו

לבתים אחרים. נשארנו שם כשבועיים, עד שהגרמנים עזבו את הכפר, כל יום היו

מביאים לנו אוכל לאסם וכך שלושתנו התאוששנו.

אותם אנשים שטיפלו בנו עשו מעשה גבורה, הם סיכנו את חייהם, כיוון שאם היה נודע

לגרמנים שאנחנו מסתתרים אצלם, היו שורפים להם את הבית והורגים אותם.

כשהסתתרנו אצלם הייתי בטוח במאה אחוז שהם לא יסגירו אותנו. זו הייתה תקופה

של מלחמה, גם להם לא היה שפע ואף על פי כן הם האכילו אותנו וטיפלו בנו מכל

הלב.

יום אחד באו לאסם ואמרו לנו: "הגרמנים ברחו ונכנסו טנקים אמריקאים". יצאנו החוצה

ולמחרת הם ארגנו בגדים לשלושתנו, כי הבגדים שלנו היו מלאי כינים, עשינו מדורה

בחצר ושרפנו הכל.

בזמן ששהינו במחבוא היה לי פצע שהזדהם והבחורה הצעירה שגרה בבית שבו הסתתרנו

לקחה אותי למשטרה והסבירה מי אני ולמה הביאה אותי – הקצין הדריך אותה

ללכת לרופא ולפני שהלכנו הוא הוציא מהכיס שלו שטר ואמר לי: "שיהיה לך לדרך",

הם היו מאוד נדיבים.

כשהגיע השיחרור, אני עדיין צלעתי ואותה משפחה ביקשה שאשאר אצלם, הם טיפלו בי

ודאגו לי, אבל אמרתי להם שאני חייב לחזור לעיר שלי לראות אם אחי הקטן ניצל.

רק לאחר מכן נודע לי על גורלו של אחי הקטן שנשאר בבירקנאו – בחורים שהיו

בבלוק שלו אמרו לי שיום אחד הגרמנים נכנסו לבלוק שלו עם רשימה של מספרים

והוציאו אותו ומאז לא ראו אותו שוב.

כשהגעתי ליוון לא מצאתי כלום, הבית שלנו נהרס על ידי העירייה. התחלתי להתעסק קצת

במסחר, אבל כאשר נקראתי להתגייס לצבא היווני נרשמתי להכשרה באתונה

וקיבלתי פטור מהגיוס. באותה תקופה הייתה מלחמת אחים ביוון ואני בדיוק חזרתי

מהמחנות, אמרתי לעצמי – אחרי כל מה שעברתי כדי לשרוד אני צריך להרג עכשיו

בשביל היוונים?

בשנת 1946 הגעתי לארץ בספינה "חביבה רייך" ופגשתי את אחי שלא ראיתי כבר כשמונה

שנים.

https://vha.usc.edu/testimony/41582?from=search

העדות נשלחה מהבת פורטונה

עדות בספר "בנתיבי שאול"- יהודי יוון בשואה,פרקי עדות.פרופסור שמואל רפאל.