דוד אנה

שם משפחה, שם פרטי

שם האב

אליהו

שם האם

אסתר קבילי

שנת לידה

1925

עיר לידה

יואנינה

כינוי

חנה

מספר אסיר

77122

סטטוס בשואה

אסיר מחנות

עיר מגורים

יואנינה

מחנות ריכוז

אושוויץ

בירקנאו

ברלין

רוונסברוק-מלכוף

אשת חנוכה עמואל

...

קראו עוד

דוד אנה

ראיון שאימי עשתה (לאמה) סבתי חנה ז"ל בשנת 1987 כשנתיים לפני שחלתה ונפטרה. אמא עשתה ראיון מוקלט לסבא וסבתא (הוריה) והקלטות עוברות במשפחה לכל אחד מהנכדים שעושה עבודת שורשים. אמא שכתבה את הקלטות לראיון כתוב ועשתה כמיטב יכולתה לדייק בפרטים כיון שהסיפורים שהושמעו לה מאד מבולבלים מבחינת סדר הזמנים ולוקים בחסר, אך זה מה שהצליחה להוציא מהם. את סבתי לא הכרתי היא נפטרה בשנת 1989 טרם לידתי.
סבתי נודלה בעיר יאנינה אשר בצפון יוון. מעולם לא ידעה תאריך מדויק של לידתה אבל היה ידוע לה שנולדה בחג הסוכות בשנת 1924. היא היתה בת הזקונים במשפחתה, היו לה שתי אחיות ושני אחים.
שמם של הוריה היו אסתר(לבית קאבילי) ואליהו דוד. היא נולדה למשפחה דתית אשר שמרו שבת, שמרו על כשרות, התפללו בבית הכנסת ונהגו כמנהג היהודים הדתיים בכל הנוגע לחיי היום יום והמועדים.
סבתי נשלחה ככל הבנות, בזמנו, ללמוד בבית הספר העממי. עם סיום ביה"ס בהיותה בת 14 בשנת 1938 נפטרה אמה – אסתר (סבתא רבא שלי) ממחלה וסבתי נשארה לעזור בעבודות הבית. לאב סבתי – אליהו (סבא רבא שלי) היתה חנות מכולת.
שתי אחיותיה של סבתי היו נשואות ולא התגוררו איתם. האחות הגדולה גרה ביאנינה והיו לה שתי בנות קטנות והאחות השניה – פלור היה שמה, גרה באתונה ולה היו שני בנים.
אח סבתי הגדול – יוסה היה שמו, סיים את ביה"ס והתגייס לצבא. עם סיום שירותו הצבאי חזר הביתה ועזר לאביו בעבודתו במכולת.
הבית בו התגוררה סבתי היה כנראה גדול כיון שגרו שם נוסף להוריה, שני אחיה והיא גם הדודים, אח אביה ששמו היה אברהם דוד (כינויו היה בקרב היהודים בעיר ה"חכם דבו" – ועל כך בהמשך) ואשתו, הם היו חשוכי ילדים.
סבתא לא זכרה הרבה לספר על ימי ילדותה – כילדה, עזרה הרבה מאד בבית ולמדה מאמה לבשל, לרקום ולתפור ומידי פעם היתה יוצאת החוצה לשחק עם חברות בנות גילה. היא זכרה לספר שלאחר שאמה נפטרה יצאה, פעם, עם חברות לטייל בעיר ואחרה לשוב הביתה וכאשר הגיעה הביתה אחיה מאד כעס ואפילו היכה אותה. היא ספרה שמאד דאגו לבנות הצעירות אז והן לא יכלו לצאת ולבוא מהבית באופן חופשי, כמו היום.
בשנת 1942 לפני כניסת הגרמנים ליאנינה נפטרו אביה ודודה. והיא נותרה בבית עם שני אחיה ודודתה. אחותה שגרה ביאנינה נפטרה גם כן ממחלה קשה.
ב- 25 למרץ 1942 בהיותה בת 18 בלבד נכנסו הגרמנים ליאנינה. יוון נכבשה עוד קודם לכן ע"י האיטלקים, אולם בתקופה זו לא נדרשו היהודים לענוד טלאי צהוב והמשיכו לחיות את חייהם כרגיל.
הכל השתנה כאשר הגרמנים נכנסו.
והיא מספרת: "זו היתה שעת בוקר מוקדמת, כולם עדיין ישנים. לפתע נכנסו הגרמנים הביתה והתחילו לצעוק: 'ראוס! ראוס! ראוס! (החוצה!)".
תפסו אותם והוציאו אותם החוצה. סבתא שלי הופרדה מהאחים שלה ויותר לא ראתה אותם. מכרים שלה ספרו לה שהם נשלחו ישר לתאי הגאזים.
הגרמנים אספו את כל היהודים וריכזו אותם ליד הים. שם חיכו עד שכולם יתפסו. משם הביאו אותם במשאיות למקום אחר. לדברי סבתי, היוונים לא עזרו כלל וכלל ליהודים, לטענתה, היה להם מקום טוב לברוח מהבית ולחיות כולם יחד, אבל המקום שהם גרו בו היה מוקף נוצרים והם פחדו לברוח. לא היו להם יחסים טובים עם היוונים. השכן הכי קרוב שגר לידה היה אנטישמי.
העלו אותם לאוטובוסים (סבתא היתה לבדה את האחים שלה לא ראתה). הביאו אותם ללריסה. שם רכזו את כל היהודים של האזור. בלריסה פגשה את גיסה והוא נתן לה קצת כסף. הם שהו שם במשך שבוע ללא מזון ומים ונאלצו לחפש לבד.
רבים ניסו לשלם לגרמנים על מנת לברוח, אך מי שנתפס נורה מיד.
לאחר שהגרמנים תפסו את כל היהודים באזור לריסה, רביזה, אתונה הובאו רכבות עם קרונות לבהמות והעמיסו עליהם את האנשים.
סבתי מספרת בעברית הרצוצה שלה: "הביאו רכבות, איזה רכבות ששמים את החמורים לא את האנשים, הכניסו אותנו לשם בלי שום דבר, אחד על השני, אחד על השני. הרבה ימים נסענו, הרבה מתו בתוך הקרונות….".
זה היה טרנספורט לפולין. הם הגיעו למחנה הריכוז "בירקנאו". הטביעו עליהם מספרים. מספרה של סבתי היה 77122. סבתא מספרת על חוסר ההבנה של האנשים. לא הבינו מה קרה ולמה זה קרה. הרגשה של חוסר אונים, תמהון. אנשים לא הבינו לאן הגיעו??? כאשר הגיעו למחנה פגשו בנות אחרות שאמרו להן:
"אל תחכו הורים, אל תחכו קרובים, אל תחכו שום דבר, תראו רק את עצמכם…." והיא ממשיכה ומספרת: "באמת, שהיינו כמו חמורים, לא היינו מתחשבים בצורה כזאת שלקחו אותנו, לחשוב, לבכות – לה היה יוצא אפילו דמעה, לחפש איך זה יכול להיות??? לא, לא ידענו מה קורה….".
לאחר הטבעת המספר על היד הכניסו אותן לחדר. הן נאלצו להתפשט ולהשאר ערומות כביום היוולדן. נתנו להן מגבות והושיבו אותן בשורה. הן חיכו. גרמני עבר שם וסימן באצבעו, הוא עשה סלקציה. מיש לא מצא חן בעיניו, עברה הצידה. הן נשארו לחכות שם. לטענתה של סבתי כנראה סיממו אותן: "…לא היינו חושבים היום חיים, מחר מתים בכלל היינו כמו מטומטמים…".
והיא ממשיכה לספר שהחודש הראשון היה הנורא מכל: "…. הכי נורא היה החודש הראשון, לא היינו מרגישים כאב, לא שום דבר, אוכלים לא אוכלים, חיים לא חיים, לא היינו בכלל חושבים…".
את האוכל היו מחלקים מתוך סירים גדולים והבנות ישבו לאכול ביחד. כמובן שלעולם לא קבלו תוספת.
חודש ימים היתה סבתא במקום הזה בבלוק 22, ללא תעסוקה. לאחר ארבעים יום עשו שוב סלקציה. עתה כבר הבינה סבתא שכדי להשאר בחיים רצוי שתראה את רצונה הרב לעבוד. כך עשתה. בגורלה נפל לעבוד ב"האוס קומנדו" – בחפירות. שם פגשה בבחורה שהיתה קרובה לדודתה והן עבדו יחדיו זמן מה, באיזה שהוא שלב במהלך העבודה אמרה לה אותה בחורה: "הגרמני עכשיו איננו, בואי ננוח, אל תפחדי". הן התיישבו ולפתע פתאום הופיעה ה"קאפו", היא ראתה אותן יושבות, תפסה את סבתי בשערותיה ודפקה את ראשה על הרצפה והכתה אותה בכל גופה. וסבתא מתארת: ”זה היה מה שאני אספר, זה לא מספיק, לא מספיק….". בשעת הצהריים, בעת חלוקת האוכל, אותה "קאפו" שהכתה את סבתא נזכרה בה. סבתי לא יכלה לזוז בגלל המכות שקבלה, ה"קאפו" ריחמה עליה ונתנה תוספת מרק. הן עבדו מהבוקר מוקדם עד השעה 16.00, את ארוחת הערב שכללה לחם עם מרגרינה בלבד, קבלו במחנה.
סבתא מספרת שב"בירקנאו" היו עוד יווניות סלוניקאיות, אך: "הן היו רעות מאד ודאגו רק לעצמן",
"אבל", היא אומרת: "הן לא היו אשמות, הגרמנים הפכו אותן לכאלו, כל אחת דאגה רק לעצמה".
הם עלו לארץ ישראל בעליה בלתי ליגלית על האוניה "חביבה רייך". ליד חיפה נתפסה האוניה על ידי האנגלים, ולשאלותיהם של האנגלים ענו כל הזמן: "ארץ ישראל, פלשתינה, ארץ ישראל, פלשתינה". את הבחורות הורידו, ואת הבחורים הלא נשואים עצרו בעתלית.
סבי, ניסה לשכנע את סבתי שתאמר שהם נשואים ואז ישחררו את שניהם, אולם סבתא סירבה בכל תוקף לשקר (וכך, לפי אימי, היתה כל חייה) ועל כן סבא נעצר והיא שוחררה ולפי בקשתה הועברה לקבוץ גבעת ברנר.
לאחר שסבי השתחרר מעתלית, הוא הגיע לתל-אביב היו לו 3 דודות שגרו בשכונת פלורנטין, והחל לבקר
את סבתי בקבוץ. בלחץ סבי ודודותיו הסכימה סבתי להנשא לו ולעזוב את הקבוץ.
לאחר נישואיהם בדצמבר 1946 הם קיבלו דירת חדר על גג ברח' נחמני בת"א. השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית. אימי ואחותה גדלו בבית זה עד שאימי היתה בכיתה ג' ודודתי בכיתה ו' ואז עברו לדירה אחרת גדולה וסבירה יותר.
סבתי, בשנות נישואיה הראשונות לא עבדה, סבי עבד קשה מאד כסוור בנמל ת"א – סבל שהעמיס ופרק סחורות מאוניות שעגנו בנמל. סבא לא הסכים שסבתא תצא לעבוד, זה לא היה לכבודו – אצל היוונים בפרט הסלוניקאים "הגבר הוא מפרנס המשפחה". סבתי נותרה בבית לטפל בילדים וחשה אי שביעות רצון ואי נחת ממצבה, אט, אט מצבה הנפשי התדרדר נכנסה לדכאונות ומצבי רוח אשר מטבע הדברים השפיעו על האוירה בבית ועל הילדים וזה הגיע עד לאישפוזה בבית חולים. לאחר צאתה מבית החולים החלה לעבוד, סבי הבין שזה יכול להועיל לה. היא מצאה עבודה בתפירה (כזכור היא למדה לתפור בנעוריה) במפעל לבגדים בדרום ת"א וזה מעט הקל על חייה.
סבתא על אף מחלתה, בתקופות שהיתה מאוזנת, היתה מאד מסורה לבית ולילדיה, הבית היה תמיד מסודר, מצוחצח ומבריק, ידעה לבשל טוב, והכינה מאפים מצויינים ועוגות טובות. אמי ואחותי בלכתן לגן, לביה"ס היו תמיד מסודרות, מסורקות יפה, עם תיק אוכל מסודר ונקי וסנדויץ ארוז היטב. ואימי זוכרת אותה, שבצעירותה, קראה המון ספרים ועיתונים בשפה היוונית , את השפה העברית מעולם לא למדה היטב ועל כן לא יכלה לקרוא ולכתוב בעברית, ובביתם בשנים הראשונות דברו ביוונית ועל כן דודתי מבינה יוונית, וכשאימי נולדה שוחחו בשפת הלדינו ועל כן אימי מבינה היטב, אך אינה יודעת לדבר בשפה זו.
לאחר שהמשפחה עברה דירה מהגג ברח' נחמני נולד לסבי וסבתי בן נוסף (דודי – דוד) הפרש הגילאים בין אימי לדודי הינו 11 שנה ובין דודתי לדודי 14 שנה.
הטיפול בבן הצעיר שנולד נפל בעיקר על סבי (שעבד מאד קשה), דודתי ואימי. סבתי התקשתה לטפל בו.
במהלך השנים, הילדים גדלו. דודתי – רבקה (אחות אימי) נישאה ויצאה מהבית, אימי שהיתה בתנועת "הצופים" כל חייה, התגייסה לצבא ויצאה לגרעין נח"ל שמשק היעד שלו היה קבוץ חצרים ואז עוד טרם הגיעה לחצרים החלה לפעול על מנת להוציא את אחיה – דוד שהיה אז בכיתה ג' מבית הוריה והצליחה להעבירו לקבוץ כילד חוץ.
סבי מאד התנגד למהלך הזה, עבורו זה היה עלבון להוציא את בנו מהבית, אולם סבתי בתבונתה קבלה שאולי כך לילד יהיה טוב יותר, אם יגדל בסביבה בריאה וידעה שאימי תהיה קרוב אליו ותדאג לו.
וכך נותרו סבי וסבתי לבד בביתם.
סבתי אינה זוכרת בכמה מחנות היתה. מ"בירקנאו" העבירו אותה כנראה למחנה אחר, היא מספרת שהם הבינו בשלב מסוים שהרוסים מתקדמים לעברם. הגרמנים הצעידו אותם ברגל, ממקום למקום כדי שהרוסים לא ימצאו אותם. הם הגיעו למחנה רוונסבריק, זה היה מחנה גדול לשם אספו את כולם. מזון לא היה והגרמנים שהיו איתם ברחו, אולם הגיעו גרמנים אחרים שלקוחו אותם שוב ברגל כמובן למקום אחר.
הסיפור של סבתא מאד מבולבל ולא מסודר. היא חוזרת שוב לזכרונות מבירקנאו, במקום היתה "קאפו" פולניה שעסקה בשמירה על האסירות והיתה טובה אליה. כאשר חילקה אוכל לאסירות תמיד נתנה לה יותר אוכל, כיוון שסבתא היתה מאד רזה, ואמרה לה: "תאכלי, תאכלי". סבתא – נזכרת לפתע שבעצם אחרי "בירקנאו" העבירו אותה ל"רכלין", הצעידו אותם ימים ולילות ברגל, (זו היתה כנראה אחת מצעדות המוות שהגרמנים עשו לכל האסירים מהמחנות השונים, עם התקרב צבאות הברית והרוסים למחנות. א.ק.)
סבתא היתה מיועדת לטרנספורט לתאי הגזים, היא ידעה זאת, אולם כבר לא פחדה מכלום, לא הרגישה דבר. לפתע הגיעה הודעה שעליהם לצאת לדרך שוב, וכך כל פעם העבירו אותם ממחנה למחנה לרוב ברגל. רק במקרה של חוסר זמן העבירו אותם ברכבות סגורות. סבתא גם מספרת, שבעצם זה נס שהיא חיה, כיוון שלפחות פעמיים היתה מיועדת להשלח לתאי הגזים, אולם פעם אחת "קאפו" אחת הצילה אותה והוציאה אותה מהמשלוח ופעם שניה לא היה מקום, וכך ניצלה.
ערב אחד לאחר הליכה של ימים ולילות הגיעו למלכוב. לפתע בבוקר נודע להם שהגרמנים ברחו ובעצם הם משוחררים, האוקראיניות שהיו איתן נכנסו למחסני האוכל לקחת מזון. ונשמעו קריאות: "השתחררנו! השתחררנו!", בתחילה לא הבינו מה קורה, לא ידעו מה לעשות. לבסוף כל אחת לקחה צידה לדרך, כפי יכולה וסבתא ועוד כמה בנות יצאו לדרך. הן הגיעו לישוב ופגשו אדם שאמר להם לא ללכת לאף מקום. הוא אמר כי הרוסים מגיעים והם ישחררו אותן, אך הן פחדו מהרוסים והשמועות על יחס רע מצד הרוסים לאסירות הגיעו גם לאוזניהן, למזלן אנשים טובים באותו מקום החביאו אותן באסם.
במשך הזמן, בעזרת הצלב האדום, אשר עזר רבות, אספו את כל האסירות ורשמו כל מי שנותר בחיים. שאלו אותן לאן כל אחת רוצה להגיע? סבתי ביקשה לסע לאמריקה, כיון שידעה שיש לה שם קרובי משפחה. הפקיד הרוסי לא הסכים, כנראה בגלל יחסי רוסיה-אמריקה והיא הועלתה לרכבת ליוון.
לפי סיפורה של סבתא, לא דאגו להם למזון לדרך וכאשר הרכבת עצרה ירדו אנשים לשדות לאסוף מזון מכל הבא ליד, באחת הפעמים ירדה גם סבתי ולא הצליחה להגיע לרכבת חזרה ובעת הריצה אליה נפלה ונחבטה קשות בברך ונותרה לה צלקת לזכר הימים הללו. הרכבת נסעה והיא נותרה בודדה ובוכיה בצד התחנה, איש טוב אוסף אותה ודאג לעלותה לרכבת הבאה. משם הגיעה לאתונה ביוון.
ביוון פגשה קרובי משפחה רחוקים, אשר לפי דבריה לא עזרו כלל. סבתא חזרה ליאנינה וגילתה שבית ילדותה תפוס בידי יוונים. הדבר היחיד שנותר לה מביתה הוא סט סכו"ם מכסף שהרשו לה לקחת.
אימי, לאחר שסבתא נפטרה, דאגה להביא את הסכו"ם אלינו הביתה, הוא בידינו היום, לא לשמוש אלא למזכרת.
מיאנינה, לאחר שלא ניתן לה לחזור לביתה, חזרה לאתונה והגיעה למקום בו התכנסו בחורים ובחורות, ניצולים כמוה, שרצו לעלות לא"י. שם פגשה את סבי עמנואל, בעלה לעתיד, הוא היה בוגר ממנה בעשר שנים ולקח אותה תחת חסותו, טיפל בה ודאג לכל מחסורה. היא היתה צעירה מאד, בודדה ולאחר ה"טראומה" הנוראית שעברה, קבלה את עזרתו
החיים לא היו קלים לסבתי. טראומת השואה לוותה אותה לאורך כל חייה. העובדה שהיא היחידה שנותרה בחיים מכל משפחתה הקרובה לא הוסיף לבריאותה. עוד מספר פעמים אושפזה בבתי חולים בעקבות "נפילות" במצבה הנפשי. היחסים עם ילדיה היו קשים כמעט לאורך כל הדרך. לא היתה הבנה, לא היתה שיחה. ילדיה נטרו לה שנים רבות על ילדות קשה ולא מאושרת שעברו, עד לרגע שבגרו והבינו שהיא בעצם לא אשמה, ולא כך היתה רוצה שיהיו חייה וחיי ילדיה. הבנה זו הגיעה קצת באיחור מאחר וסבתי חלתה בסרטן ריאות, (מעולם לא עישנה). במהלך השנתיים מרגע גילוי המחלה עד לפטירתה התגייסו ילדיה לטפל בה, לעזור ולתמוך גם בסבא, ליוו אותה עד לרגעיה האחרונים באופן די צמוד. תקופה זו גרמה לקרבה רבה בין סבתא לילדיה כפיצוי על השנים האבודות שחלפו. אימי אומרת שעבורה תקופה זו היתה "סגירת מעגל" ביחסיה עם אימה (סבתי), זו תקופה שתרמה לה רבות.

...

קראו עוד


    רוצה להוסיף או לקבל מידע נוסף?


    ניתן להשאיר פרטים ממש כאן ונשמח לחזור בהקדם


    *שדה חובה