מדינה יעקב

שם משפחה, שם פרטי

אבי יעקב (ג‘קו) מדינה
GABI MEDINA·יום שבת, 11 ביוני 2016·
יעקב מדינה – סיפור חיו כתב – גבי מדינה, אוגוסט 2010
סיפור חיו ואישיותו של אבא, שימשו לי כלפיד המוביל אותי להתנדבות, למען הכלל, להגשמה עצמית, וגם לשמירת כבוד האדם וחרותו תפיסת עולמי, אמונותיי, דעותיי בהיבטים חברתיים פוליטיים ואחרים, הושפעה ללא ספק מאבי: יעקב מדינה-יעקבי, שהיה בעל חוכמת חיים אדירה, סבל בחייו אסונות, שלעומתם, כל צרותיי מתגמדים. אישיותו החזקה, שלוות רוחו, גם במצבי משבר, עיצבו, לדעתי, את אישיותי שלי והשקפת עולמי.
הנתינה לאחר
מספר אמרות שנהג לומרם בעת הצורך, הביע עולם ומלואו. לדעתו הנתינה עושה את האדם לטוב יותר, את הנתינה לבני המשפחה ראה, לא רק כנתינה התנדבותית, זו הייתה בעיניו חובה אלוהית כמעט, השפעת השואה על התנהגותו ואישיותו בתחום זה, ניכרה מאד. ולא פעם נהג לומר: "…כאשר האבא נותן לבן – צוחק האבא וצוחק הבן. כאשר הבן נותן לאבא – בוכה האבא ובוכה הבן…" אמירה זו השאובה מפתגם בלדינו, הייתה לפיד חייו, אני זוכר את שמחת הנתינה והעזרה לי ולאחי. כשהייתי חייל, הייתה המונית של אבא, המונית המפורסמת ביותר בצנחנים, במהלך הטירונות בשדה במקומות נידחים שאפילו אנו לא ידענו היכן אנו, היו אבא והמונית מופעים לדקות ספורות, מוריד אוכל וכל טוב וממשיך הלאה. השיא היה במלחמת ששת הימים. כזכור לא היו סלולרים בנמצא, ובגבור הדאגה, התנדב אבא עם המונית, להוביל דואר וחבילות ליחידות הלוחמות. יום אחד הגיע ליחידה שלי. כל חיי לא אשכח את המונית של אבא מגיחה מתוך ענן של ירי באל-עריש 1967, עוצר בנינוחות ליד העמדה שתפסנו באותו היום, ושואל באדישות מה "…עוגות כבר קיבלתם היום…" אני לא הגבתי (כבן של ניצול שואה, גם לי היה טבעי וברור מאליו, שכאן הוא צריך להיות) השארתי לאחרים לפרוק את ה"ציוד", רק לפני הפרדה זיהה אחד החיילים את המונית ואת אבי וקראתו הנדהמת התגלגלה בסימטאות אל-עריש "…יואוו זה אבא של גבי…" לא אמרתי מילה וגם אבא לא אמר מאומה, עמדתי בצד וחייכתי אליו, הוא חייך בחזרה והכל מתוך תחושה של "…הלא זה ברור מאליו, מה יש להסביר פה…" כאשר רצה להמחיש את התרומה של הנתינה לאדם נהג להסביר למקשיבים, על הסיבות להבדלים בין ים המלח לימת כנרת: "… ימת כנרת…" נהג לומר "… היא ים של חיים, וים המלח הוא ים של מות, הסיבה לכך היא, שימת כנרת מקבלת מים מיובליה הרבים…. ונותנת מים חיים הלאה, על כן היא נחשבת לימה של חיים. ים המלח לעומתו, מקבל מים מיובליו… ואינו מעביר הלאה, על כן הוא נחשב לים המוות…"
ערך חיי אדם
לאחר מלחמת העולם השנייה, מצאו ניצולי שואה רבים, כי נותרו יחידים מכל בני המשפחה. הם אמנם חזרו מהמוות, אך למעשה היו מתים בליבם. הדבר היחיד שהחזיק אותם בחיים, היה אש הנקמה שבערה בליבם. תיאורים מחרידים של מעשי רצח חולניים שביצעו הנאצים, כמו הוצאתם להורג, של אלפים מאסירי מחנה מאוטהאוזן, אשר נתלו ברגליהם, כשידיהם קשורות מאחורי גבם, וראשם שקוע בחבית מים. תיאורים אלו, פערו תהום מחרידה בין הפשעים – לבין העונש. כל עונש החוויר מול זוועות הפשע. תהום זו בנוסף לכך שלא שרד איש מבני משפחתם, דחפו מספר מהניצולים לפעול, פעילות בלתי מאורגנת ובלתי מדווחת במטרה לפגוע, ככל שיכלו, בבורחי הנאצים. הניצולים, חלקם ידעו על הפעילות, החלו לכנות את אותם פעילים בשם: "הנוקמים". במשך השנים, הצטרפו גם בני ניצולי שואה, לפעילות נקם זו. דעתו של אבי לא הייתה נוחה מפעולתם של הנוקמים, על כך למדתי, כאשר הגיע ידיעה ל"מועדון[1]"על הריגתו של חף מפשע שחשבו בטעות שהוא אייכמן. אז אמר בשקט, לא שווה להרוג אלף נאצים, אם בסוף הורגים מישהו חף מפשע. דעתו הייתה שהנקמה האמיתית היא הקמת משפחה חדשה, בארץ ישראל.
השואה בביתנו
השואה מעולם לא הייתה נושא לשיחה בינינו בבית, צל שחור היה עובר על הבית בכל פעם שעלה נושא השואה. ביום הזיכרון לשואה והגבורה, הייתה אימי "מעלימה" את אחי ואותי, הופכת אותנו ל"שקופים", מתוך תקווה שבכך היא עושה נכון, ומקלה על ייסורי נפשו של אבי. איסור זה שבא לבטוי במשפט: "…שששש… אל תפריעו היום לאבא…" נתן לי את ה"פטור", מלשוחח או לדבר איתו על פעילותם של "הנוקמים".
אבא מתחיל לדבר על השואה – לראשונה עם הנכדים. בסיפור חיים זה שילבתי את סיפורו האישי של אבי לאורך ציר הזמן – ההיסטורי של יהדות סלוניקי
כאשר נכדיו הגיעו לגיל, בו התבקשו להכין עבודת "שורשים", ובין השאר לכתוב גם על מה שעבר על בני משפחתם בשואה, החלו לחקור ולשאול את אבא שאלות על השואה. לראשונה בחיי, שמעתי את אבא מדבר על השואה …. תולדות חיי אבא (יעקב מדינה), משקפים ושזורים בהיסטוריה של יהודי סלוניקי במאה ה-20. הוא נולד ב- 5 לספטמבר 1917 בסלוניקי שביוון, כחודשיים לאחר השרפה הגדולה. עד גיל 15 למד בבית ספר יהודי פרטי. ב- 1932 החל לעבוד במחסן תרופות בסלוניקי. ברבע הראשון של המאה ה-20, הגיעה הקהילה היהודית הסלוניקאית לשיא התפתחותה הכלכלית, החברתית והתרבותית. אולם באותה תקופה התרחשו בחצי האי הבלקני מאורעות הרי גורל שזעזעו את יסודותיה של הקהילה היהודית בסלוניקי, שעד אז היה לה מעמד של מדינה בתוך מדינה. ב-26, לחודש אוקטובר 1912, נכבשה סלוניקי על-ידי צבא יוון. מכאן ואילך פעלה הממשלה היוונית להוספת 100,000 יוונים מאסיה הקטנה לעיר, במטרה לשנות את היחס המספרי בין האוכלוסייה היהודית והיוונית. בכך קיוו השלטונות, לפגוע בצביונה היהודי של העיר. המאבק המתמיד עם השלטונות להכרת זכויותיה המיוחדות של הקהילה היהודית, הוחמר על-ידי השריפה האיומה שפרצה בעיר ב- 18/7/1917, כחודשיים לפני הולדתו של אבי. האש התפשטה במשך שעות רבות בכל חלקי העיר המאוכלסים בעיקר על-ידי היהודים. 9,500 בנינים עלו באש ונהרסו, בתי-מגורים, רובעי עסקים, מחסנים גדושי סחורות, רוב הבנקים, אלפי חנויות ובתי-מלאכה, מרכזי תרבות, בתי-ספר, בתי-כנסיות, ספריות גדושות ספרים עתיקים וכתבי-יד, ארכיוני הקהילה היהודית. הדלקה כילתה את כל הרובע ההיסטורי במרכז העיר, שבו התגוררו מרבית היהודים, יותר מ70,000 איש איבדו את בתיהם, רובם יהודים. אחרי השריפה, נוצרה הזדמנות ליוונים לשנות את היחס הדמוגרפי שבין היהודים ליוונים. הופקעו הקרקעות בשטח השרוף, שהיו שייכות ליהודים. ולתושבים היווניים ניתנה עדיפות ברכישת מגרשים לבנייה. כל המאורעות האלה פגעו קשות ברגש הכבוד של היהודים. הגלות, שעד אז כמעט שלא הרגישו בה, נראתה להם בכל נבלותה "…ארץ-ישראל…" כדברי אחד מסופרי הדור "… רמזה להם מרחוק כ"מגדלור" וכמפלט בטוח…" אז התחילה עלייה גדולה לארץ והגירה לארצות אחרות. עם ההגירה נתמעטה האוכלוסייה היהודית בעיר והגיעה ל- 53,000 איש מתוך כמעט 80,000 בתחילת המאה ה-20.
ערב מלחמת העולם השניה
משפחתו של אבי עמדה גם היא לעלות לארץ ישראל, אולם פטירתו של אביו (סבי) גבריאל, בשנת 1936, ימים אחדים לאחר שהשיג ויזה לארץ-ישראל. ביטלה את התוכנית לעלות לישראל ורק אחותו "מתיקה" עלתה לארץ במסגרת ההכשרה של עלית הנוער. בשנת 1938 גויס אבא, לצבא היווני ולחם נגד הטורקים, כעבור זמן שוחרר וב-1940 גויס שוב לצבא.
הגרמנים ביון
ב- 9 באפריל 1941, נכנסו הגרמנים לסלוניקי. אבא לחם נגד הגרמנים בשורות הצבא היווני ולצד הבריטים בקרב ליד העיר קלאמטה. בקרב זה נפל בשבי הגרמנים יחד עם אלפי חיילים יוונים ואנגלים. החיילים היוונים ואתם יעקב, שוחררו לביתם ויעקב חזר ברגל לביתו בסלוניקי במסע שנמשך שלושה שבועות. ביולי 1941 התחילה הפעולה השיטתית של השמדת יהודי סלוניקי. בספטמבר 1942 נשא אבא לאשה את "בלה מלאך", שמאוחר יותר נספתה בשואה בהיותה בהריון. ב- 5/3/1943 החלו מסעות יהודי סלוניקי לפולין בקרונות רכבת ששימשו להובלת סוסים. ב-9 באפריל 1943 , נלקח גם אבי, יחד עם כל יהודי סלוניקי למחנה ריכוז בירגנאו שבפולין. בנובמבר 1943 נלקח לגטו ווארשה, לעבודות פינוי הריסות הגטו. בדצמבר 1944 – הועבר למחנה המוות דכאו במסע מות רגלי שנמשך שבועיים. בהמשך הועבר שוב למחנה לייטמריץ ובהמשך הועבר שוב למחנה עבודה לקסברג שם עבד בבית חרושת למטוסים.
השחרור
באפריל 1945 הועבר ברכבת שלימים נודעה בכינוי "דרך ללא מוצא". במהלך הנסיעה ניסה לברוח שלוש פעמים, ב- ראשון במאי ברח בפעם השלישית נורה ונפצע בעורפו. הגרמנים חשבו שהוא מת והשאירו אותו בשטח. הפרטיזנים מצאו אותו והעבירו אותו לצלב האדום שאשפז אותו בבית חולים בפראג. ב-8 במאי 1945 – שוחררה צכוסלובקיה על ידי הרוסים. ב- 10 במאי 1945 – שוחרר אבא (יעקב מדינה) מבית החולים.
העליה לארץ באוניה ”חביבה רייך“
יחד עם שנים עשר חברים איתם עבר את השואה, יצאו במסע רגלי שנמשך שבועיים לכיוון ביתו בסלוניקי. בסלוניקי נודע לו כי כל משפחתו נספתה בשואה, נותרה לו רק אחות אחת בשם מתיקה (מזל) שהייתה בארץ ישראל מלפני המלחמה. גם "קבלת הפנים" ה"צוננת" של היוונים, שכנעה אותם, שיעדם הוא ארץ ישראל. אבא וחבריו, הצטרפו להכשרה של ההגנה. ההכשרה נמשכה עשרה חודשים, ובמאי 1946, עלה לישראל בספינת המעפילים "חביבה רייך". האוניה על כל נוסעיה נתפסה על ידי הבריטים והועברה למחנה המעצר בעתלית. עם שחרורו עבר לתל-אביב חיפש ומצא את אחותו. בהמשך, הצטרף להגנה, נעצר מספר רב של פעמים על ידי הבריטים. באחד מהבריחות שלו מהבריטים, מצא מקלט, עם חברו יעקב פילו, בחצר בית בשכונת שפירא, שם הכירו את האחיות דזי ואסתר נפוסי. לימים הפכו שני החברים הטובים הללו, לגיסים לאחר שהתחתנו עם שתי האחיות. עם הקמת מדינת ישראל, גויס לצה"ל, נפצע בשתי הברכיים, שוחרר מהצבא והוכר כנכה צה"ל. בחמישה ביולי 1948, נולד בנו בכורו גבי. בשלושה ביולי 1951 נולד רמי. באותה שנה שוקם על ידי משרד הביטחון וקיבל רישיון מונית, עליה עבד עד- 1982. ב- 1982 קיבל התקף לב (בזמן העבודה, תוך כדי נהיגה) ונאלץ לפרוש מנהיגה על מונית. ב- 21 בספטמבר 1987 נפטרה אישתו דזי. בראשון בנובמבר 2000, נפטר יעקב בהותירו שני בנים נכד אחד וחמש נכדות. יהיה זכרו ברוך.