מוסטקי ניסים

שם משפחה, שם פרטי

האי קורפו – מקום הולדת

האי קורפו שוכן בים האיוני, מערבית לחופה המערבי של יוון. רוחבו 35 ק"מ ואורכו 60 ק"מ, סה”כ 600- קמ"ר. הוא אחד משבעת האיים שבים האיוני – מצפון דרומה: קורפו (ביוונית קרקרה), אנטיפקסי, פקסי, לפקס, איתקה, זקינטוס, וקפלוניה. האקלים בקופרו הוא ים-תיכוני – החורף גשום מאוד ואילו בקיץ נעים מאוד. באי מתנשאים שני הרים – פנדוקרטור (שפירושו – שולט על הכל), גובהו 914 ובחורף מלבינה פסגתו משלג. ההר השני – פנדלימון, 500 מטר גובהו.
עד מלחמת העולם השנייה שכנו בעיר קורפו 30,000 תושבים; בכפרים התגוררו 70,000 תושבים. סה"כ חיו באי כ100,000- תושבים.
הומרוס, הסופר הקלאסי של יוון העתיקה הזכיר את האי קורפו בספרו מלחמת טרויה. לפי הסיפור, אודיסיאוס מלך איתקה, בדרכו חזרה לאי אחרי הנצחון על טרויה, נתקלו הוא ואנשיו בקיקלופ, בנו של פוסידון, אל הים, שרעה את עדריו. קיקלופ היה יצור ענק עם עין אחת על המצח, בעל כוח עצום. הוא כלא את אודיסאוס ואנשיו במערה בה הלין את כבשיו בלילה. הוא חסם את פתח המערה בסלע ענק ושכב ליד הפתח. בבוקר היה מוציא את כבשיו למרעה. פעם, כאשר שכב ליד הפתח ונרדם לקח אודיסיאוס מקל מחודד ועקר את עינו היחידה. הוא צרח והשתולל מכאבים. כאשר הוציא את הכבשים למרעה ישב בפתח וליטף כל כבשה על מנת להיות בטוח שלא יצאו האנשים הכלואים. אודיסיאוס היה פיקח והורה לאנשיו להחזיק את הכבשים בבטנם ולהיגרר איתם החוצה מבלי שהקיקלופ ירגיש. הקיקלופ שליטף את הכבשים רק בגבן לא חש שהכלואים יצאו החוצה. כאשר הגיעו לחוף צחק אודיסיאוס צחוק אדיר כלפי הקיקלופ. הקיקלופ שמע את הצחוק וכעס נורא, הוא הרים סלע ענק וזרק לכיוון הקולות, אך ללא הועיל. פוסידון, אביו של קיקלופ כעס גם הוא, ומכיוון שהיה אל הים הרים גלים גבוהים והספינה צללה למצולות וכל אנשי הצוות טבעו. רק את אודיסיאוס סחפו הגלים אל האי קורפו, שם שכב מעולף. אותה שעה טיילה בחוף בתו של אולקינאוס, מלך קורפו, הנסיכה נפסיקה, עם בנות לוויתה. הבנות ברחו למראה הבחור הערום, רק הנסיכה נשארה מתוך סקרנות לדעת מי הוא האיש. היא הזעיקה עזרה מן הארמון, שם טיפלו בו ופינקו אותו. כאשר הבריא סיפר את כל הרפתקאותיו ואף גילה שהוא מלך איתקה והוא רוצה מאוד לחזור לאי. אנשי קורפו לקחו ספינה והשיבו את המלך לאי איתקה. בדרך חזרה לקורפו הסתבר שפוסידון עדיין כעס ומרוב כעסו הפך את הספינה לאבן. עד היום מזדקר אי קטן מול חופי קורפו, ומספרי האגדות אומרים שזוהי הספינה המאובנת.
אודיסיאוס חזר לאיתקה, התחפש ויצא לכיוון בקתת משרתו הזקן. ליד הבקתה רבץ כלבו האהוב. הכלב הבחין באודיסיאוס ומרוב שמחה מת במקום. האגדה מספרת שלאישתו של אודיסיאוס היו מחזרים רבים ומטרתם היתה לשאתה לאישה ולרשת את הממלכה. היא הבטיחה שכאשר תגמור את מלאכת הסריגה תחליט עם מי להתחתן. ביום היתה סורגת ובלילה פורמת, כי האמינה שאודיסיאוס יחזור. את כל זה שמע אודיסיאוס ממשרתו הזקן. הוא הלך להודיע לאשתו ולבנו על שובו של אודיסיאוס. המחזרים היו עורכים מסיבות ומשתכרים על חשבונו של אודיסיאוס. באחת המסיבות, כאשר כולם היו שיכורים, ירו בהם אודיסיאוס ובנו בחיצים, והרגום. וכך, הודות לחכמתה ונאמנותה של אשתו חזר אודיסיאוס למשפחתו ולשלטון באי.
את קורפו כבשו כמה עמים. בתקופת האימפריה העותומנית לא הגיעו התורכים לקורפו כי הוא היה בשליטת הוונציאנים, שראו בו פתח לים האדריאטי. הם שלטו בו 400 שנה. עד היום רואים בבירור את התרבות הוונציאנית, במבנים ובפסלים. אחריהם נשלט האי ע"י הצרפתים אח"כ האנגלים ולבסוף חזר האי לשליטתה של יוון. על שפת הים ניצבים שני מבצרים, מן החזקים בעולם. אחד נקרא "המבצר הישן", הוא בנוי על סלע שגובהו 75 מטר ומצויות בו מנהרות רבות הקשורות ביניהן ומובילות לים. המבצר השני נקרא "המבצר החדש", אף הוא נבנה ע"י הוונציאנים. בין שני המבצרים היה שער תת-קרקעי. כיום, סללו מעל השער כביש ובנו בניינים ואין קשר בין שני המבצרים. הרובע הזה נקרא עד היום "פורטה ריאלה" (כניסה ראשית, באילקית).

ילדות

משפחתי שייכת לארבע משפחות ששמן בללי, נחשון, מוסטקי ומיזן. מסיבות לא ידועות העבירו אותם הרומאים מא"י למחוז איסטריה שבאיטליה, ובמשך הזמן עברו לטריאסט. מטריאסט עברו חלקם למצרים וחלקם לקורפו, כך שמשפחתי אינה ספרדית וגם לא אשכנזית. משפחת אמי נשארה בטריאסט ומשפחת אבי חיה 600 שנה בקורפו. היה קשר בין המשפחות בטריאסט לבין המשפחות בקורפו. אבי, באחת מנסיעותיו לטריאסט הכיר את אמי, התחתן איתה וחזר לקורפו. נולדו להם שלושה בנים. אני הייתי הקטן. נולדתי ב20.8.1920-. ב20.5.1921- נפטרה אמי, כאשר הייתי רק בן 9 חודשים. בבית לא דיברו על אמא, כי האבדה היתה קשה מאוד לאבי. אבל מפי האחים וקרובי משפחה שמעתי שהיא היתה אישה עדינת נפש ויפה. הייתי ילד מאוד חולני ובאחד הביקורים אמר הרופא שאין מה לעשות. אבי החזיק אותי בידיו והרגיש שגופי הולך ומתקרר. כנראה שתפילותיו עזרו וחזרתי לחיים. מאז קוראים לי ניסו (ניסים), שמי המקורי הוא יעקב.
בשכונה היו הילדים קוראים לאמהותיהם. מאוד היה לי עצוב על שאין לי אמא. לפעמים, בחושך בחדרי הייתי קורא "אמא", אך שום הד לא נענה לקריאה זו בנפשי, כי מעולם לא ידעתי מה זו אמא. אבי התחתן בשנית וביקש ממני שאקרא לאשתו, אמא. אבל זה לא הלך, כי אחי קראו לה "דודה" וכך קראתי לה גם אני. היום, לאשתי, אני קורא אמא, כי נדמה לי שזה יותר מתאים מאשר לקרוא לה מלכה. (שמה של האמא החורגת ר'ינה מיזן).
עד שאבי התחתן טיפלה בי מטפלת. אבי התחתן עם נערה צעירה בת 17ממשפחה טובה, אך עניה. היא היתה יפה וטובת-לב וקיבלה על עצמה ברצון את עול הטיפול במשפחה. נולדו להם 3 בנות. לעבודות הקשות בבית שימשה עוזרת. לפני השינה היה אבי מספר לי סיפורים. כולם כל כך אהבו אותי שהיו נשבעים על ראשי.
לאבי היה בית מלאכה לחליפות. היו לו שישה פועלים ופועלות והוא נחשב לבורגני.
בילדותי היו לי בעיות עם ה"שקדים" בגרון. נסעתי עם אבי לניתוח בטריאסט, כי שם היו רופאים טובים. לפני הניתוח הראה לי המנתח צעצוע בצורת אווירון והבטיח שיתן לי אותו אם אתנהג יפה ולא אבכה. הייתי שקט ולא בכיתי לא בגלל הצעצוע, אלא בגלל שכל כך בטחתי באבי שהכל יעבור בשלום. הייתי בגן-ילדים איטלקי שהיה שייך לכנסיה הקתולית. המטפלות היו נזירות. אני זוכר יפה שכאשר הנזירה היתה מבקשת שקט, היא היתה סוגרת את התריסים, כדי שיהיה חשוך, והיתה אומרת לנו בטון קצת חריף וקצת אימהי: "סילנציו פרפטו כי פרלה און סקפטו, כי דיצה אונה פרולה וויה דלה סכולה" )שפירושו: שקט מחלט, מיש שידבר יקבל סטירונת ומי שיגיד מלה יעזוב את הגן). היינו מורידים את הראש על הידיים ועשינו עצמנו ישנים, עד שהחליטה לפתוח את התריסים, זה היה האות שאפשר לשבור את השקט. היינו ממש שובבים, אך היא מעולם לא הענישה אותנו. אני זוכר את התקופה בגן כתקופה חמודה מאוד.

מהגן עברתי לבית-ספר עממי בשם "תלמוד תורה" ושהיתי בו עד כתה ב'. כשעליתי לכיתה ג' החליט אבי להעביר אותי לבית ספר נוצרי, פרטי, כי החינוך שם היה הרבה יותר טוב וגם המורים היו ברמה יותר גבוהה.. באותו בית ספר למד גם אחי האמצעי, שלום. הוא יליד 1918, סוף מלחמת העולם הראשונה. אנחנו היינו הילדים היהודיים היחידים בבית הספר. זכור לי שהיה תוכי בבית הספר, והוא ידע להגיד לאחי "שלום, שלום בוקר טוב".
מבית הספר העממי עברתי לבית-ספר תיכון במגמת מסחר. כאשר אני עברתי לבית הספר, סיים אחי הבכור, שלמה, את בית הספר בהצטיינות. אחי השני הגיע עד כיתה י"א והפסיק. מנהל בית הספר התנגד מאוד לעזיבתו, כי היה נעים-הליכות ומוכשר מאוד. באותו זמן הביא אבי לבית מלאכתו גזרן, בעל מקצוע מעולה שלמד בפריז ואחי מאוד רצה ללמוד גיזרה על ידו ונאלץ לוותר על סיום בית הספר. אני הייתי תלמיד בינוני. התעסקתי בכל ענפי הספורט שהיו אז ועשיתי זאת בהצטיינות. אך מכל סוגי הספורט נמשכתי במיוחד לשחייה, לים. עם הים היה לי ממש קשר נפשי. אהבתי ים רגוע או סוער. את מצבי הביניים לא אהבתי. בחופש הגדול שנמשך שלושה וחצי חודשים הייתי מבלה עם חברים בים. הייתי מוציא שם המון אנרגיה. אבי היה קורא לי "זקן", כי השמש והמלח חרצו בי קמטים במצח. הייתי רזה, את כל השומן אכל הים. הייתי צולל מתחת לספינות, לרוחבן. הצלחתי לקפוץ מגובה 15 מטר, מהצוק של "המבצר הישן". מהצוק הזה קפצו רק שלושה, מכל תושבי קורפו, ואני ביניהם. בסרט ה"טרזן" הראשון שהגיע לקורפו גיליתי סגנון שחייה שלא היה ידוע לי מקודם. אנחנו שחינו בסגנון חתירה בידיים וסגנון חזה ברגלים. בשחייה של טרזן ראיתי שנוצר קצף באזור הרגליים. הלכתי שלוש פעמים לראות את הסרט, וישבתי קרוב כדי לראות את תנועות רגליו. מאז התחלתי לשחות בסגנון חתירה והשלמתי את לימודי בעזרת תייר גרמני ששחה באותו סגנון.
משפחת מלכי יוון היתה באה באופן קבוע בחודשי הקיץ לקורפו. באחד הימים הופיע הנסיך פבלוס בחוף שבו שחיתי עם חברי. פבלוס בא בחופשיות וביקש מאיתנו שנתחרה בסגנון חתירה, למרחק של 50מטר בערך. אחד משומרי ראשו נתן לנו סימן )מבלי שהנסיך יראה) שניתן לו להגיע ראשון. היינו מוכנים. שומר הראש נתן את אות הזינוק ואני הגעתי ראשון, חברי – שני והנסיך פבלוס – שלישי. הוא טפח לנו על הכתף ואמר – ברוו, אבל עד היום קשה לי לשכוח את מבטו הכעוס של שומר-הראש.
בבית הספר הייתי מוציא את עודף המרץ שבי בהפרעות נחמדות בזמן השיעורים. זכור לי מקרה שמורה אחד שאל אותנו אם אחד התלמידים יוכל להביא תרנגולת לשיעור הבא, על מנת להסביר בצורה מוחשית את מבנה התרנגולת. אחד התלמידים אמר שאביו מוכר תרנגולות והוא יוכל להביא תרנגולת לשיעור. בהפסקה ניגשתי לאותו תלמיד ואמרתי לו שזו הזדמנות נהדרת לבצע תעלול: "ניתן לתרנגולת חומר משלשל ונחכה לתוצאות בזמן השיעור". הבחור התנגד בהתחלה אך נכנע להפצרותיהם של תלמידים נוספים. בערב הלך אחד התלמידים לבית מרקחת ואמר לרוקח שלאביו יש עצירות והוא זקוק לחומר משלשל. הרוקח שאל אם האבא חזק ונתן לו כמות גדולה של חומר משלשל. לפני השיעור הכנסנו לפיו של התרנגול את החומר. תמיד היו הבנים נכנסים ראשונים לכיתה ולאחר מכן הבנות עם המורה, כשכולם היו בכיתה היינו קמים, לאות כבוד, ומתיישבים. על תעלול התרנגול לא סיפרנו לבנות, כי פחדנו שתפרוצנה בצחוק עוד לפני המעשה. התלמיד, בעל התרנגול, היה מאוד מתוח )מתוך חשש מן העונש הצפוי לו) ואנחנו חששנו שהחומר יתחיל את פעולתו עוד לפני שהמורה יגיע. המורה הגיע ובחיוך רחב אמר: "יופי של תרנגול!" והוא החזיק את התרנגול כשפניו אלינו. ספרנו כל שנייה ופתאום התחיל התרנגול לחצצר… וסילון של צואה ניתז על המורה הנבוך. הכל התלכלך, הבנות פרצו בצחוק אדיר, הרעש היה עצום והמנהל נזעק לראות מה קורה. המורה אמר: "כנראה שהתרנגול חולה". המנהל הרגיע את המורה, פנה אלינו ואמר: "אני לא שואל מי הגה ומי תכנן את התעלול המוצלח. אבל לא יותר, אני מזהיר אתכם!"
אך אני המשכתי בשלי. למדנו שלוש שפות זרות – צרפתית, אנגלית ואיטלקית. השפה האיטלקית לא היתה חובה ולמדנו אותה רק פעם בשבוע, אחה"צ. ישבתי תמיד בספסל האחרון, במקום שהמורה בקושי ראה אותי. המורה לאיטלקית היה מבוגר ולא זכר את שמות התלמידים. אני, כרגיל, הפרעתי. המורה לא זכר את שמי וחשב שגם התלמיד שישב לידי שותף להפרעה, ואמר: "השולחן האחרון, החוצה!" אמרתי לתלמיד שלידי: "בוא תחזיק את השולחן ונוציא אותו החוצה", והוא השיב: "השתגעת?! הוא התכוון אלינו". קרצתי לו קריצה בעין ובלית ברירה הוא עזר לי להוציא את השולחן החוצה. עשינו המון רעש, המורה צרח ולכל הכיתה היתה הזדמנות להתפרק והתחילו לצחוק צחוק אדיר, ביחוד הבנות. המורה הודיע לנו שלא נעז לבוא לשיעורים שלו.
עברו כמה ימים משנכנס אלינו המנהל וסיפר לנו מעשה קומי-טראגי על המורה האיטלקי. וכך הוא סיפר: "אתמול עברתי במקרה בפרוזדור ובכיתה היה שקט מוחלט. פתאום אני שומע את המורה צועק: 'שיהיה שקט, אל תפריע, אם תמשיך אוציא אותך מהכיתה'. זה היה מוזר. פתחתי את דלת הכיתה וראיתי שהכיתה ריקה, המורה הסתכל אלי במבוכה ואני אליו. הוא שמע את צעדי בפרוזדור ורצה לעשות רושם שבכיתה יש תלמידים. הוא פחד שיפטרו אותו". המנהל פנה אלינו ואמר בנימה עצובה אך חריפה: "אתם מוכרחים להשתתף בשיעורים, אפילו אם אין זו חובה". הוא פנה אלי ושאל: "מה אתה אומר, ניסו?" ואחר כך הוסיף "ניסו, אתה לא תשתתף יותר בשיעורים. נודע לי על המעשה עם השולחן…" כמובן שמאז לא למדתי יותר איטלקית, והמקרה נשאר בזיכרוני כמקרה עצוב.
ביום קיץ חם, כולם היו רדומים, וקולו של המורה (המורה מתעלול התרנגול) היה-כשיר ערש מרדים. בישלתי תעלול. לקחתי עיפרון דיו, חידדתי אותו על נייר בסכין גילוח ופיזרתי את פירורי הדיו על השולחן, בצד שבו הניח התלמיד שישב לצדי את ידיו, מבלי שירגיש, כמובן. הוא הניח את ידיו על הפירורים ואחר כך השעין את פניו על כפות ידיו והלחיים והמצח כוסו בכתמי דיו. הסתכלתי עליו בעין פוזלת. כאשר פניו כבר היו מרוחים בדיו הסבתי את תשומת לבם של התלמידים שישבו לפנינו ואלה העבירו את הסיפור הלאה, וכאשר זה הגיע לבנות הן התחילו לצחוק בהיסטריה. היתה זו שוב הזדמנות להתפרק מהשעמום. המורה שהתפלא על השינוי הבלתי צפוי שחל בערנות הכיתה, חיפש את הסיבה, ראה את התלמיד המרוח ואמר לו: "מה זה קרקס?" והתלמיד השיב בתמיהה: "מה עשיתי, המורה?" המורה ביקש מאחת הבנות מראה ושם אותה לפני התלמיד. התלמיד הבין שהיה קרבן לתעלול. המורה צעק עליו והוציאו החוצה. אותו תלמיד היה מן המצטיינים בלימודים והמקרה לא הזיק לו. אני כמובן הצטערתי שנענש בגללי.
למרות התעלולים שלי העריך אותי המנהל, כי ידע שהם רק פורקן של עודף מרץ. ברחוב הייתי בין התלמידים הרציניים, תמיד לבוש יפה ומסודר. אז היה מאוד חשוב איך נראים וכיצד מתנהגים התלמידים ברחוב.
תעלולים הייתי מבצע גם בים. ביום ראשון היה הים מלא מתרחצים. לא רחוק מן החוף היה צריף ארוך, שם היינו משאירים את הבגדים. יום אחד פשטתי את בגדי והשארתי אותם בבית קפה שמחוץ לשטח הרחצה. ביקשתי שלא יתנו אותם לאיש. חזרתי לצריף, לבשתי מכנסיים וחולצה של אחד מחברי. עליתי על מזח עשוי בטון שהיה משמש לקפיצות. המזח היה מלא מתרחצים צעירים, ביקשתי מהם לזוז לצדדים ולתת לי לרוץ על מנת לקפוץ לים. כולם התפוצצו מצחוק כשראו אותי קופץ בבגדים, וביניהם גם הנער שעם בגדיו קפצתי. כאשר יצאתי מן המים והוא ראה עם איזה בגדים קפצתי – נמחק לו הצחוק. הוא לא אמר מלה. ראיתיו מתרחק לכיוון הצריף ושב משם לבוש מכנסיים וחולצה (שהיו כמובן של נער אחר) וקפץ למים. המעשה חזר על עצמו, והים היה מלא מתרחצים לבושים בבגדים. בצהרים הלכתי לבית הקפה, לבשתי את בגדי היבשים וחזרתי הביתה לעין כולם.
בכל סירה יש פקק בירכתיים. כאשר רוצים לשטוף את הסירה מוציאים את הפקק והיא מתמלאת מים. ראיתי סירה מתקרבת למזח, קפצתי וצללתי ועם האגודל דחפתי את הפקק כלפי מעלה. עליתי על המזח ופתאום נשמעו צעקות של בנות שהיו בסירה "הסירה טובעת, הסירה טובעת", בגדיהן התחילו לצוף… ביקשתי מכמה חברים שנלך לעזור להן. הן הודו לנו מעומק ליבן. עשיתי זאת כמה פעמים, אך וידאתי כמובן שאלה שנמצאים בסירה יודעים לשחות. הדבר נודע לבעל הסירה והוא הזמין שמירה מחיל-הים. יום אחד ראינו פתאום מלח, צועד הלוך ושוב על המזח. הוא ניגש אלינו ואמר ששמע על התעלולים שלנו ושהוא מקווה שנפסיק, שאם לא כן יהיו לנו עניינים איתו. לקחתי את החברה למקום מרוחק והתחלנו לטכס עצה כיצד להרחיק את השומרים. הצעתי שנארגן מריבה בין שניים. החבר'ה יתחלקו לשניים, כשצד אחד מצדד בזה והצד השני באחר, יתפתח ויכוח, נדחוף זה את זה ונזרוק אותו למים. וכך היה, כולם קפצו למים והמלח נדחף אף הוא למים עם הכובע והבגדים. הוא לא אמר מלה והלך לכיוון המשרד של בעל הסירות. למחרת הופיע מלח אחר, בעל גוף שרירי מאוד, ואמר: " שמעתי מה שעוללתם לחבר שלי, אני מציע לכם לא להתעסק אתי, תתרחצו בשקט ואל תעשו בעיות. היה קשה להפסיק עם התעלולים. התאספנו מאחורי הצריף ותכננו איך לסלק אותו. בראשי עלה רעיון וכולם קיבלו אותו: נכנסתי למים מבלי שהוא יראה אותי (שם לא היה מציל בחוף) והתחלתי לצעוק "הצילו, הצילו!" אף אחד מהחברה כמובן לא קפץ. הוא ניסה לשכנע אותם לקפוץ להציל, אך הם אמרו לו: "תקפוץ אתה, זה הרי התפקיד שלך כאן". בלית ברירה הוא התחיל לחלוץ את נעליו, והחברה מאיצים בו: "אין זמן להוריד נעליים, הוא טובע!". הוא קפץ למים וכשהתקרב אלי צללתי ונעלמתי. אחריו קפצו כולם למים. הוא התאפק לא להתפרץ, ומאז לא היתה יותר שמירה של חיל הים בחוף שלנו.
לחוף היה מגיע באופן קבוע צייר עם שערות ארוכות, לבוש חליפה כהה ועניבה, יושב ליד שולחן ומסתכל על הבנות. הוא אף פעם לא התרחץ, פשוט קלקל את הנוף. זה היה ביום ראשון אחד, החוף היה מלא מתרחצים. ביקשתי משלושה חבר'ה שיעזרו לי. התכנית היתה להרים אותו ולזרוק אותו למים. התקרבנו אליו, הוא אמר לנו "שלום" וענינו לו ב"שלום". נתתי סימן לחבר'ה להתכופף והרמנו אותו עם הכסא. הוא נבהל ואמר לנו: "חבר'ה, יש לי כסף ויש לי שעון", הוא פשוט הבין מה אנחנו עומדים לעשות לו. "תורידו אותו" אמרתי, פניתי לצייר ואמרתי לו שייתן את הכסף ואת השעון והתקדמנו באיטיות לכיוון המזח. פתאום ראינו זנב ארוך של אנשים מתנועע אחרינו וצועק: לים… לים… זרקנו אותו לים על אף שצעק שאינו יודע לשחות, מכיוון שידענו שהמים שם רדודים, גבוה של מטר בערך. הוא קם. החזרנו לו את השעון והכסף ומאז לא ראינו אותו.
חיים נהדרים חייתי, באחד המקומות היפים בעולם. היו לי ארבעה דברים שהם היסוד של החיים הטובים: כסף, בריאות, ידידים וזמן פנוי. כשאחד מהנתונים האלה חסר – הבן-אדם הוא אומלל.
הידידות האמיתית הזאת נבחנה באחת התקופות הקשות בחיי – בתקופת הנאצים, בתקופה בה החליטו הגרמנים לשלוח את יהודי קורפו לאושוויץ. היו קשרים חזקים מאוד עם החברה הנוצרית דווקא. אני חושב שהסיבה נעוצה בכך שהייתי מצטיין ברוב ענפי הספורט – קריקט, כדורגל, טניס, פינג-פונג ועוד. ראו בי בחור אמיץ, הגון ולא יהיר ועם נטייה טבעית לעזור לחלשים. קראו לי טרזן. בעיסוקי הספורטיביים הייתי היהודי היחידי. זה לא היה מסיבות של אנטישמיות, לא חשתי באנטישמיות בקורפו.
פעם סיפר לי אחד מידידי, נוצרי יפה-תואר, שכאשר הוא חוזר הבית מבית הספר נטפל אליו איזה איש מבוגר (היינו בכיתה י'). אמרתי לו שהיום נחזור יחד ונראה מי האיש. לא הרחקנו הרבה מבית הספר וחברי מצביע ואומר: "הנה, זה האיש". אני הלכתי מאחור במרחק של חמישה מטר מחברי וכשהאיש התחיל להפריע לו ולומר "איזה ילד יפה אתה" וכו'.. זינקתי עליו, הפלתי אותו לארץ והחטפתי לו אגרופים בפרצוף. הוא הצליח להשתחרר וברח. מאז לא פגשנו יותר את האיש בדרכנו מבית הספר. הוא סיפר להוריו על המקרה והם ביקשו שאבוא לביתם על מנת להכיר אותי. אבל אני אף פעם לא הלכתי, כי הייתי מאוד ביישן. הנער הזה סיפר את הסיפור גם לאחיו והרגשתי שהם מאוד מכבדים ואוהבים אותי. הוא סיפר לי פעם שאחיו חלה באפנדציט והיה במצב קריטי והמלים האחרונות שלו לפני שהוא נפטר היו: ניסו רוצה להיות מלח.
באשר לבנות, הייתי תמיד רציני וכיבדתי אותן. ידעתי בבירור שהייתי חלק משעשועי הדמיון שלהן.
היחסים בינינו ובין האחיות, שלוש הבנות של אמי החורגת ושל אבי, היו נעימים. אמי החורגת התנהגה אלינו מאוד יפה. האחים שלי אהבו אותי מאוד.
אספר לכם איך בפעם הראשונה אכלתי בשר טרף. לעתים קרובות הייתי נכנס לחדרו של אחי הגדול. אהבתי לחטט ולראות מה חדש אצלו בארון – בגדים ועניבות וכו'… הוא היה אז פקיד בבנק וכבר הרוויח כסף ושמר אותו לעצמו. יום אחד נכנסתי לחדרו וראיתי משהו מוזר – החלון שפנה לים, זה שהיה תמיד פתוח לאוורור, היה סגור. פתחתי אותו ולהפתעתי ראיתי שתלוי מאחוריו נקניק שלם. אז התברר לי שהוא אוכל טרף בסתר מבלי שהמשפחה תדע. אני אכלתי לו חצי נקניק וסגרתי את החלון חזרה. בארוחת הערב ישבתי כרגיל מול אחי הגדול, ראיתי את מבטו הכעוס וידעתי שאסור לו לבטא את כעסו במלים.
לאבי היו חברים יהודים וגם נוצרים. הוא נתן לעניים הלוואות בלי רבית והיה מאוד מכובד בקהילה היהודית. מבחינה דתית הוא היה שמרן. לבית הכנסת היינו הולכים רק בחגים. בשבתות הוא שבת ממלאכה, אך לא היתה קבלת שבת. בכלל, מאז מות אמא לא היו מסיבות בבית. אבי אף לא התפלל.
לקהילה היהודית בקורפו היה מועדון בשם "אחווה"; היו לה גם שלושה בתי-כנסת – לאחד קראו "היווני", לשני "מדרש" ולשלישי "פולייזי" (על שם מחוז באיטליה שמתפלליו הגיעו משם). אנחנו היינו הולכים לבית הכנסת "מדרש", שהיה מעל לבית המלאכה של אבי.
היהודים היו בדרך כלל שקטים ולא היו בעיות עם הנוצרים. היה לנו רב שבא מישראל, בשם נחמיאס, נשוי ללא ילדים. כיבדתי אותו מאוד, הוא היה נעים הליכות וטוב-לב. היה ידוע שבמשכורתו הדלה הוא התחלק עם העניים.
קורפו היה אי מאוד נוח לבילוי. אפילו המשפחות העניות ביותר יכלו לבלות. היו מצטיידים באוכל מהבית ועם מעט כסף ניתן היה לשוט בספינת מוטור, כדי להגיע לאחד החופים היפים. היהודים היו מבלים בשבת והגויים ביום ראשון.
החופים היו נקיים ויפים, במרחק 30 מטר מהחוף היו הרבה עצי זית שאפשרו מנוחה בצל. היו הרבה בארות מים בקרבת החוף, כך שאפשר היה לבלות כמה ימים. אמצעי התחבורה שלנו היו בדרך כלל אופנוע או אופניים, או הליכה ברגל. בחורף היה אוטובוס לטיולים.
הייתי בן 12 כשהצטרפתי לארגון "הצופים". הארגון היה מחולק לשלוש קבוצות: ליקופולה – הזאבים הקטנים, פרוסקופי (צופים) – נוער עד גיל צבא, רוזרס – משוחררי צבא. בטיולים היינו כולם ביחד. היה לנו מועדון ופעמיים בשבוע התקיימו בו פגישות. במיוחד מצא חן בעיני הארגון בגלל התלבושת – גרביים מקופלות עד הברך, מכנסיים וחולצת חאקי, מטפחת על הצוואר וכובע מיוחד של הצופים, חגורה ובצד מקל קצר ועגול. חרות בזיכרוני הטיול הראשון. כמו בכל טיול היינו צריכים לשמור בלילה, מיד אחרי ארוחת הערב, כל אחד במשמרת של שעה אחת. עלי הוטל לשמור משעה 24.00 עד שעה 1.00. האוהלים הוצבו בקו ישר לא רחוק מהים, בין החוף לאוהלים היה חצץ. השתדלתי להיות מאוד בסדר והלכתי מהאוהל הראשון עד לאחרון, הלוך וחזור. היה ליל עלטה, חשוך ופתאום שמעתי רעש מוזר מכיוון המטבח, קרוב לעצים. כלי השמירה שבידי היה מקל. חשדתי שמישהו בא לגנוב כלים. התקרבתי לא כל כך בשקט, בגלל החצץ, הסתכלתי מסביב ולא ראיתי כלום. חשבתי שטעיתי. התרחקתי ופתאום שוב שמעתי רעש, הפעם הייתי בטוח שלא טעיתי, ודאי יש שם מישהו בין הכלים. לא פחדתי וגם לא עלה על דעתי לבקש עזרה. פתאום ראיתי כלב מתלבט בתוך אחד הסירים. הרגשתי טוב על שלא פחדתי. למחרת אמרו לי החבר'ה ששמרתי טוב מאד. "למה?" שאלתי, "כי לא עמדת שנייה, הלכת הלוך ושוב ורעש החצץ לא נתן לנו לישון".
השנים עברו. הצטרפתי לארגון ימי של סירות ומפרשיות. המועדון שבו נהניתי יותר מכל היה "מועדון מטפסי הרים". המועדון היה באחד המקומות היפים באי. היינו מבלים שם כמעט כל ערב. היינו יוצאים לטיולים שנמשכו לא פחות משלושה ימים, בעיקר בחופש הגדול, מיום ששי עד יום ראשון בערב. ניתן היה להצטרף לטיול גם בשבת. הטיולים היו נהדרים. היו בקבוצה 45 חבר'ה 15 – בנות ושלושים בנים – אני הייתי היהודי היחיד בקבוצה, אך מעולם לא הרגשתי אפליה בשל כך

עלומים

גמרתי את בית הספר ב15.6.38-. הקיץ עבר כרגיל – ים, ספורט וטיולים. בתחילת החורף נכנסתי לעבוד בבנק כמנהל חשבונות. לאחר זמן-מה קיבלו הפקידים החדשים בבנק הודעה לנסוע לאתונה להשתלמות בהנהלת חשבונות באוניברסיטה. כדי להתקבל לקורס היינו צריכים לעבור מבחן. מצאתי את עצמי בכיתה עם מספר רב של נבחנים. נאמר לנו שיתקבלו לקורס רק 75 איש, על פי ההצלחה בבחינות. היתה בעיה נוספת, הודיעו שמי שאין לו תעודת שחרור מן הצבא לא יתקבל לקורס, ואי לכך אין צורך שיישאר למבחן. החלטתי שכדאי לי לעבור את המבחן אם אני כבר נמצא באתונה. ביום הראשון הלכתי לראות את תוצאות המבחן וראיתי את שמי בין המצליחים, בהתחלת הרשימה. אך, כאמור, היתה הודעה נוספת, שמי שעדיין לא הביא את תעודת השחרור מהצבא לא ישתתף בקורס. ניסיתי להיעזר בידיד של אחי שעבד בבנק באתונה, אך בסופו של דבר חזרתי לקורפו.
בשנת 1940 קיבלתי הודעה להתייצב לבדיקות רפואיות לקראת הגיוס לצבא. מקום ההתייצבות היה ברחבת אולם הקולנוע, שם הוצבו כמה שולחנות וליד כל שולחן ישב קצין ועוזר. הרופא רק הסתכל עלי ומבלי לעבור שום בדיקה הודיע לי שאני בסדר גמור. רציתי להתגייס לחיל הים, לצוללת. לפני שהתחלתי ללכת לכיוון השולחן של חיל הים רמז לי קצין אחד לגשת אליו. הוא שאל אותי: "אתה רוצה להצטרף לחיל הים?", עניתי "כן, מאוד רוצה". "תן לי בבקשה את תעודת הזהות שלך" ביקש הקצין. מסרתי לו את התעודה, בה צויין שאני יהודי. הקצין אמר לי בצורה מאוד אדיבה שלצערו אין אפשרות לגייס יהודים לחיל הים. "ולאן כן?" שאלתי, "רק לחיל רגלים", ענה הקצין. קראתי בעיתון שמבוקשים צעירים לחיל אוויר. שלחתי את כל הניירות בלי חתימתו של אבי, וחיכיתי לתשובה. אך תשובה לא הגיעה.
ב28.10.1940- ביקש מוסוליני, שליטה הבלעדי של איטליה, מראש ממשלת יוון – יאורגאוס מטקסה – שיתן רשות לצבאו לעבור דרך יוון לכיוון ברית המועצות. ראש ממשלת יוון השיב בשלילה. מוסוליני הגיב באולטימטום של ארבע שעות, שאם לא יקבל תשובה חיובית יכריז מלחמה על יוון. עברו רק שעתיים והצבא האיטלקי ששלט באלבניה התקיף את יוון. זו היתה התקפת פתע והאיטלקים הצליחו לכבוש כמה מקומות ביוון. בהתקפת-נגד הצליחו היוונים להדוף את האיטלקים. המפקדה היוונית ערכה תכנית ש250- חיילים מקורפו יתקיפו דרך החוף. זו היתה פעולת התעיה מוצלחת, מכיוון שהאיטלקים ציפו להתקפה דרך הים ולשם הורידו את כוחותיהם. התוכנית הצליחה. מ250- החיילים של קורפו נהרגו 157 ו93- נפלו בשבי. ביקרתי במקום שבו ריכזו האיטלקים את השבויים, לפני העברתם לאיטליה. שלושה מ93- השבויים הצליחו לברוח לחוף, פרקו צריף, עשו ממנו רפסודה וחזרו לקורפו. אומץ לבם עשה עלי רושם עצום.
קורפו היתה בכוננות. היה לנו רק תותח אנטי-אווירי אחד, והוא היה מוסתר בקצה מגרש הכדורסל, בין העצים. אחי האמצעי, שלום, היה מגויס. הבסיס שלו היה ב"מבצר הישן". הוא עבד באפסנאות ומשרדו היה ממוקם במשרדו של המפקד. לילה אחד, קרוב לחצות, קם אחי מתוך שינה ונכנס למשרד בו שהה אותו זמן המפקד (בדרגת סרן) עם חייל. הם כנראה שוחחו ביניהם על נושא חסוי והחייל קם להוציא את אחי מהמשרד. המפקד הבין שיש כאן מקרה של סהרוריות והוא ביקש מהחייל לא להתקרב אליו. אחי ניגש לשולחן המפקד ובמילים ברורות אך במבט מעורפל סיפר למפקד שקיבל מסר מהמפקדה הכללית של האי (שהיתה מרוחקת עשרות ק"מ משם) ובו תוכנית מפורטת של הגנה למקרה שיותקפו ע"י האיטלקים. המפקד הקשיב לדבריו וכמובן שלא לקח אותם ברצינות. הוא הורה לחייל ללוות את אחי לחדרו. אחרי יומיים קיבל הסרן הזמנה מהמפקד הראשי לפגישת חרום. בפגישה פרס לפניו המפקד הראשי את תוכנית ההגנה למקרה של התקפה איטלקית. להפתעתו הגדולה של הסרן היתה התוכנית, בקווים כלליים, זהה לתוכנית שעליה סיפר לו אחי. המפקד הראשי אמר שזה בלתי אפשרי משום שהוא לא דיבר עם איש על התוכנית. "איך קוראים לבחור?" שאל המפקד, "שלום מוסטקי" ענה הסרן, "הוא יהודי?" שאל המפקד, "כן, אבל אפשר לסמוך עליו" ענה הסרן. הם קראו לאחי ושאלו אותו אם הוא מכיר את המפקד הראשי, אחי ענה שהוא שמע עליו אך מעולם לא ראה אותו. באשר ל"תקרית הלילית" הוא לא זכר דבר. כשאחי חזר הביתה הוא סיפר לנו את הסיפור, אך רוב הפרטים נודעו לאבי מפי המפקד, שהיה בא לחנותו לתפור את בגדיו, והיה גם ידידו.
המלחמה נגד האיטלקים נמשכה באלבניה. קורפו היתה עדיין חופשית. בוקר אחד רכבתי על אופני בדרך לים ופתאום אני שומע להק של אווירונים. עצרתי את אופני הרמתי את ראשי וראיתי שהם מטילים משהו שנוצץ בשמש. נסעתי במהירות לראות מה זה. רציתי להגיע בין הראשונים, כי חשבתי שאלה אווירונים יווניים שזורקים פתקים להודיע משהו לתושבי קורפו. לא הרחקתי הרבה ופתאום אני שומע רעש מוזר והתפוצצות. אז היה לי ברור שאלה הם מפציצים איטלקיים. נסעתי במהירות הביתה לראות אם קרה משהו. בבית הכל היה בסדר, אך נודע לי שהפצצות נפלו בחלקן לים והשאר על הרובע היהודי. המשכתי לרוץ וראיתי תמונה מחרידה – רובע שלם, בתים בני שלוש קומות קרסו תחתם וכל הדיירים נלכדו בהריסות, וכולם יהודים. אני וחברי הצלחנו להיכנס לתוך מבנה, ממנו שמענו קול של אישה המבקשת עזרה. ראינו אישה שרגלה נלכדה בין בולי עץ ולידה שוכב תינוק מת. פתאום שמענו שוב רעש של אווירונים והבנו שהם חוזרים להפציץ. התרחקנו מהר מהמקום ולאחר מכן שבנו להריסות, ביקשנו מאחד הנהגים את הג'ק והרמנו בזהירות את בולי העץ שמתחתם שכבה האישה. הוצאנו אותה, אך בדרך לבית החולים היא נפטרה. הצלחנו לחלץ עוד כמה לכודים. אחרון הניצולים היה שישה ימים תחת ההריסות, בלא מים ובלא אוכל. בהפצצה זו נהרגו 50יהודים.
האיטלקים הפציצו את קורפו ארבע פעמים ביום, בשעות קבועות כמעט. בלילה הם נתנו לנו לישון בשקט. הסיבה להפצצות על קורפו היתה נעוצה כנראה בעובדה שמקורפו נשלח מזון לצבא היווני שבחזית אלבניה. היו אנשים שבתקופה הזו לא יצאו חודשים מהמקלטים. מאחר ואחי היה באותו זמן מגויס, הוא ביקש ממפקדו רשות להעביר את משפחתנו לאחת המנהרות שב"מבצר הישן". הוא הסכים וכך עברנו, שתי משפחות, למנהרה אחת. היה די מקום והרבה אוויר, כי הפתח לים היה לא רחוק. מעל ראשנו היו 20 מטר של סלעים ואדמה, כך שהיינו בטוחים לגמרי מההפצצות. את האוכל היינו מקבלים כמו החיילים ואת מה שנשאר הייתי אוסף ומעביר ליהודים במקלטים. היהודים היו ממורמרים שראש הקהילה זנח אותם. למי שהיה כסף שכר בית בכפר, כי את הכפרים לא הפציצו. רק העניים נשארו בעיר. אמרתי להם שההתמרמרות לא תעזור בכלום ושכדאי ללכת לראש הקהילה ולבקש עזרה כספית. הם פחדו לצאת מהמקלטים ולסדר את ענייניהם. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו. ביקשתי מהצופים שישאילו לי אופניים והם סירבו באדיבות. מצאתי זוג אופניים בפתח של בניין, לקחתי אותם ונסעתי לכפר בו שכן ראש הקהילה, במקרה נודע לי שלפני כמה ימים הוא קיבל כסף מהבנק. ביקשתי ממנו עזרה כספית אך הוא טען שאין לו כסף. התפתח בינינו ויכוח חריף ולבסוף עזבתי את המקום. עברתי בכפרים אחדים ואספתי כסף מיהודים אחרים שנענו ברצון. חזרתי למבצר עייף ותשוש ולמחרת מסרתי את הכסף ליהודי אחד שהיה בוועד הקהילה ואמרתי לו שיחלק אותו למי שצריך. את האופנים, כמובן, החזרתי למקום.
היה מקרה שגרם לי למבוכה רבה. יהודי צעיר ניגש אלי ואמר לי: "ניסו, נורא קר לי ואין לי מעיל" (הוא ידע שלאבי יש בבית המלאכה מעילים וחליפות מוכנים), אמרתי לו: "בוא לחנות ואתן לך". נתתי לו מעיל שהיה תלוי על בובה, מעיל ארוך וחם. סיפרתי את כל הסיפור לאבי, והוא שאל אותי: "באיזה צבע היה המעיל?" אמרתי לו שהוא היה אפור כהה. "מה עשית?! זה היה המעיל של הרבי שזה עתה סיימתי לתפור". למחרת פגשתי אותו והוא סיפר לי שהיה רעב והחליט למכור את המעיל. לא אמרתי דבר, הבנתי אותו. אבי סיפר את הסיפור לרבי, זה חייך ואבי נתן לו מעיל אחר.
בלילה ניתן היה להבחין די בקלות באש התותחים מהחזית האלבנית, מול קורפו. מאוד רציתי לבקר בחזית. זה היה אמנם טירוף אבל זה מאוד העסיק אותי. נפלה לידי הזדמנות נהדרת. נודע לי שקצין האפסנאות שעבד עם אחי אחראי למשלוחי לחם לחזית. שאלתי אותו אם אפשר לנסוע באחת מספינות המשלוחים. הוא אמר לי שזה אפשרי, כי הספינה יוצאת בערב וחוזרת בבוקר, והוא יודיע לי מתי זה יתאפשר. היה לי חבר, בן של קצין, ששהה איתנו יחד במבצר הישן. סיפרתי לו על ההרפתקה ושאלתיו אם הוא מוכן להצטרף. הוא התלהב מאוד והסכים מיד. כעבור כמה ימים פגשתי את הקצין והוא אמר לי שבערב יש משלוח ושאוכל להצטרף. שאלתי אם אוכל להביא איתי עוד חבר והוא הסכים. למזלי הרע הייתי מאוד מקורר באותו יום, אך לא ויתרתי. למשפחה לא אמרתי דבר כי לא רציתי להדאיג אותם. כל ההרפתקה היתה אמורה להימשך רק כמה שעות, והם היו רגילים להיעדרויות שלי. אבי ידע שהסיבה היא הדחף הנפשי שלי לתת עזרה לנזקקים.
החבר שלי סיפר על הנסיעה להוריו והביא איתו שמיכה. עם חשיכה הגענו לנמל, עלינו על הספינה וירדנו לקרקעיתה. ריח נפלא של לחם טרי עמד באוויר. לשנינו היו מעילים ארוכים וחמים והיה ממש נעים. המנוע התחיל לעבוד והספינה התרחקה מהחוף. אנחנו לא היינו מתוחים כלל. עברו שעתיים ופתאום שמענו רעש תותחים שבא מרחוק. עלינו לסיפון וראינו גם את האש. שאלנו את רב-החובל להיכן אנו מפליגים והוא אמר שנעגון ב"נמל 40 הקדושים" (נמל של אלבניה). על הסיפון היה קר וחזרנו לבטן האוניה. הספינה הטילה עוגן והגיעו חיילים להוציא את הלחם. עליתי שוב לסיפון ופתאום אני שומע כלב מתקרב ונובח עלי ואחריו הופיע קצין מחיל-הים היווני ושואל אותי בחריפות: "מי אתה? ואיך זה נמצאים אזרחים במקום כזה?" הסברתי לו בקול צרוד אך בלא מתח וחרדה את הסיפור. הוא ביקש שאבוא איתו כדי לברר את העניין. השעה היתה 11.00 בלילה והיה קר מאוד. הלכנו כחצי שעה והגענו לבית בודד שבפתחו עמד זקיף. הוא השאיר אותי בידי הזקיף ואמר שלמחרת נברר את העניין. ביקשתי מהזקיף לדבר עם המפקד, כי אני חייב לחזור עד הבוקר לקורפו. הזקיף השתכנע והביא אותי לחדרו של המפקד. ראיתי גבר צעיר שוכב במיטה, חולה. הזקיף סיפר לו על השתלשלות העניינים והקצין אמר: "טוב, מחר נברר את העניין". אני אמרתי לו בעצבנות שהספינה חוזרת הלילה ואני חייב להגיע אליה לפני ההפלגה. בנוסף לכך ציינתי את העובדה שאני מקורר והצרידות שלי היא ההוכחה לכך ועלי לחזור בהקדם הביתה, ובכלל, איך יכולתי לדעת שאסור להיכנס לנמל כאשר בכלל לא ירדתי מהספינה. הוא שוב אמר שמחר נברר את העניין. הזקיף הוביל אותי חזרה לבניין. לפתע נשמעה דפיקה בדלת, הזקיף פתח ובפתח עמד חברי. הוא סיפר שהקצין מחיל הים שעצר אותי השתכנע מסיפורו והסכים לשחרר אותנו. "יש לך איזה פתק מהקצין?" שאל הזקיף, "לא עלה בדעתי לבקש" ענה לו חברי. "אם כך אני מצטער, עליך ללכת מכאן". חברי אמר שהספינה ודאי כבר הפליגה והוא רוצה להישאר איתי. התפתח ויכוח מוזר עם הזקיף והלה לא הסכים לצרף את חברי אלי.
למחרת בבוקר שמעתי מישהו יורד במדרגות, היה זה הקצין החולה. הוא שאל אותי: "מה, אתה עוד כאן?". "אתה עושה ממני צחוק, אתמול אמרת שאשאר והיום אתה שואל אותי אם אני עוד כאן?", עניתי לו בכעס. "אל תכעס" אמר "רציתי רק להגיד לך שלא תחפש הרפתקאות כאלה בזמן מלחמה. החזית קרובה, נשארו כאן אזרחים אלבניים בודדים וכל אזרח נחשב למרגל". פתאום הבנתי שהוא צודק. הוא עשה עלי רושם נהדר, איש בעל ביטחון וטוב-לב. לפני שעזבתי הוא קרא לי ושאל: "אתה רוצה שיביאו אותך שוב הנה, לחזית?", "מה העניינים?" שאלתי. "בוא, קח ממני אישור בכתב, שאם ישאלו אותך על מעשיך כאן לא תהיינה לך בעיות". ביקשתי שיוסיף לאישור גם את שמו של חברי. מסרתי לו את כתובתי בקורפו וביקשתי שיבוא לבקר עם סיום המלחמה. לחצנו ידיים ונפרדנו לשלום. יצאתי ושאלתי את עצמי לאיזה כיוון הולכים. ראיתי חייל ושאלתיו אם ראה אזרח יווני במקום ונתתי לו סימנים מזהים של חברי.החייל אמר שאמנם ראה כאן אזרח מסתובב ולמזלי מצאתי את חברי. הוא סיפר לי שהוא ישן הלילה בבניין בו ישנים פועלים המפרקים את ספינות המשא. נכנסתי לבניין, מצאתי מקום לשכב ונרדמתי כהרף-עין. למחרת, בארבע בבוקר נכנס קצין לאולם, מחא כפיים ואמר: "חברה קומו, יש עבודה". כולם קמו ואני המשכתי לשכב. הוא פנה אלי בטון חריף: "למה אינך קם?" "אני לא פועל" עניתי. "תעזוב את השטויות ותקום לעבוד", אמר לי. אחרי ויכוח קצר בינינו ראיתי שאין לי ברירה והלכתי גם כן לעבוד. עבדתי כמה שעות ולאחר מכן הלכנו לראות את המקום. לא ראינו זכר לאזרחים רק חיילים מסביב. היתה לנו הרגשה נהדרת, שהנה אנחנו רואים חיילים שבאו משדה הקרב ועומדים לשוב אליו. לא היינו מודאגים כי היה לנו אישור בכיסנו. כבר סיפרתי לפני כן שהאיטלקים לקחו בשבי 93 חיילים יוונים, לפני שהם נהדפו לכיוון אלבניה. ביקשנו לדעת היכן הוחזקו השבויים לפני שלקחו אותם לאיטליה. חייל הראה לנו את הבניין. נכנסנו אליו, ראינו חפצים פזורים ואת שמותיהם חרותים על הקירות. התיחסנו אליהם ביראת כבוד, והרהרנו בעצב מי יודע איפה הם.
לפתע נשמעה אזעקה ואווירונים הופיעו בשמים. ראינו תופעה מעניינת – החיילים לא רצו לחפש מחסה. האווירונים הפציצו במקום מרוחק יותר. בדרך ראינו לוויה. קבוצת קצינים וחיילים עם ארון על כתפיהם. הארון היה מכוסה בדגל איטלקי, זה היה אחד מהשבויים האיטלקים שמת מפצעיו. זה היה מראה מכובד מאוד. ופתאום, כאילו שניצת כוכב באמצע היום ראיתי לפני בחור אלבני, שלמד איתי בתיכון בקורפו, והנה הוא עומד מולי. מפי שנינו התפרצה אותה שאלה: "מה אתה עושה כאן?" סיפרתי לו את כל הסיפור שלנו והוא סיפר לי שמשפחתו עזבה והוא נשאר לשמור על הרכוש, ומיד שאל אותנו: "אתם רעבים?", "איזו שאלה, אנחנו לא זוכרים מתי אכלנו". הוא לקח אותנו לביתו, הביא לנו לחם וגבינות טובות והרשה לנו כמובן לישון בביתו ולהרגיש כמו בבית. שכבתי במיטה רחבה ונרדמתי מיד. איני זוכר כמה זמן ישנתי אך פתאום התעוררתי מרעש אווירונים וגם אזעקה. ניסיתי להעיר את חברי אך ללא הצלחה. הרעש גבר ופצצות נפלו ליד הבית. חברי קפץ ושאל "מה מפציצים? בוא נברח מהר". ירדנו למטה, החבר האלבני בא לקראתנו ושואל "מה, רק עכשיו אתם יורדים?" והתחיל לצחוק. האווירונים הפציצו את הנמל, פגעו בספינת תובלה והים היה מלא ארגזים. בשעות הערב הגענו לנמל ועלינו על ספינה שמפליגה לקורפו לאחר שפרקה את מטענה. הים היה שקט ורגוע אבל היה קר נורא. הפלגנו כמובן בלי אורות. ירדנו לבטן הספינה ושם נרדמתי מיד. הייתי מקורר ועייף. מישהו העיר אותנו כשהיינו כבר קרובים מאוד לחוף. כך הסתיימה בשלום ההרפתקה שלנו, שהיתה יכולה להיות מאוד מסוכנת. אך הייתי מרוצה שביקרתי בחזית וראיתי מקרוב את הצבא היווני שמאוד הערכתי. אבי שאל אותי "איפה היית כל כך הרבה זמן?" בשקט סיפרתי לו על מסע ההרפתקאות שלנו, והוא שאל: "במצב כזה, כשאתה כל כך מקורר?"
הגרמנים בצפון כבשו מדינה אחר מדינה. קורפו, כאמור, עדיין חופשית. היוונים נלחמו נגד האיטלקים כשישה חודשים ולא אפשרו להם לפלוש ליוון. האיטלקים החליפו ארבעה גנרלים ללא תועלת וללא תוצאות. ליוונים היתה אפשרות לזרוק את האיטלקים לים, אך הם ידעו שהגרמנים מתקדמים מיום ליום ובשעת הצורך יגישו עזרה לאיטלקים. כך שהאפשרות ההגיונית היחידה היתה לשמור על המצב הקיים.

שנות מלחמה

את קורפו כבשו האיטלקים בעזרת ספינות מלחמה, בלא התנגדות מצד היוונים.
קשה לתאר את מצבנו הנפשי כשראינו את האיטלקים עומדים על החוף עם רובים מכוונים אלינו. אך מה יכולנו לעשות? רק להסתכל ולחשוב. צבא שבמשך שישה חודשים ידע רק נסיגות בלחץ הצבא היווני נכנס לקורפו בעזרת הגרמנים. בקורפו היו כ 10,000-חיילים איטלקים ורק 50 חיילים גרמנים. האיטלקים התארגנו מהר מאוד ובזמן קצר עבר הכל לידיהם. הונציאנים, כפי שכבר סיפרתי, חיו 400 שנה בקורפו. היהודים דיברו איטלקית במבטא ונציאני, לכן היה לאיטלקים מאוד נוח עם היהודים והם התייחסו אלינו מאוד יפה. המצב היה מאוד עדין, כי בשל היחס הטוב מצד האיטלקים יכולה היתה להתפתח אנטישמיות אצל התושבים היוונים. אך היהודים הצליחו לשמור על האיזון העדין הזה ולמעשה הם היו לצד היוונים במלחמה ועדות לכך היא שיהודים רבים לחמו נגד האיטלקים.
הגיעו אלינו שמועות על הפעולות שנקטו הגרמנים נגד יהודים, אך לא הגיע אלינו שמץ של מידע על מחנות השמדה. ידענו שיש מחנות עבודה לשם מעבירים את היהודים על פי הצורך. האיטלקים הבטיחו לנו שכל זמן שהם שולטים בקורפו אף יהודי לא יועבר.
היינו קבוצה של חמישה חבר'ה שהתארגנו לברוח מקורפו. לאחד מהם היתה סירת מפרש ומשוטים. התוכנית היתה להגיע למלטה, מרחק של כ400- מיל, ובעזרת הבריטים ששלטו אז במלטה, לעבור למצרים ולהתגייס שם לצבא הבריטי שלחם נגד הגרמנים. אך אז נודע לי ממקור מהימן, שמי שבורח מקורפו תופסים את אחד מבני משפחתו, את האב או את האח (אם אין אב במשפחה). משנודע לי הדבר החלטתי שאני לא מצטרף לבריחה. סיפרתי זאת לחברי הקבוצה ואמרתי להם שאיני רוצה שמשפחתי תסבול בגללי. חבר נוסף, פרש מהקבוצה ושאר השלושה המשיכו

בגלות

ב12.6.1942-, ביום שני בשעה 8.00 בבוקר דפקו בדלת. אמי החורגת פתחה את הדלת ושמעתי קול גברי אומר לה: "תגידי לניסו שעליו להתייצב בשעה תשע בבוקר בקרביניריה ( המשטרה האיטלקית). יצאתי מחדרי וראיתי טיפוס מוכר. היה זה גבר כבן 40, אזרח איטלקי תושב קורפו, מצאצאי הוונציאנים. היו בקורפו כאלף אזרחים כאלה. הבנתי שעומדים לעצור אותי, לא בתור יהודי אלא בתור חבר בארגון אנטי-פשיסטי. כבר הגיעו אלינו רמזים שעומדים לעצור אותנו.
כשהגעתי למשטרה ראיתי להפתעתי עוד עשרה מחברי. לא ידענו על מה תהיה החקירה אך הרגשנו שהביתה לא נחזור. בקורפו היה בית סוהר הכי חזק והכי שמור ביוון. התייעצנו בינינו כיצד לענות על השאלות, אך לא ידענו איזה שאלות תישאלנה. החלטנו שנענו בצורה לאקונית, בכן ולא, ואם שואלים על אנשים אחרים יש לענות בפשטות: "לא יודע". בשלב הזה עוד לא היינו מתוחים כלל. התחילו לקרוא בשמות. הראשון נכנס ונעלם אחרי דלת שנסגרה אחריו ולא ראינו אותו יוצא, כך נכנסו השני, השלישי וכן הלאה. כשהגיע תורי ראיתי לפני חוקר שלידו ישב מתורגמן שמיד התחיל בשאלות. החוקר היה צעיר יפה ובלונדיני, בגיל 30 בערך, שבקורפו כינו אותו בשם שטן (אנטיכריסטוס, משמע אנטי-ישו). עם השאלה הראשונה הפסקתי את המתרגם ואמרתי לחוקר שידבר אתי ישר באיטלקית. מהר מאוד הבנתי שמטרת החקירה היתה לגלות מי עוד חבר בקבוצת מטפסי ההרים, שהיתה ידועה כאנטי-פשיסטית. עשיתי עצמי חושב ואחרי הפסקה קצרה אמרתי שאני לא יודע, אני חדש בארגון ולא השתתפתי בטיול האחרון. ואז אמר החוקר: "ואם אני אגיד לך שכן השתתפת בטיול האחרון?!", ואני עניתי בטון רגוע: "אם אתה יודע שהייתי בטיול האחרון אתה ודאי יודע מי עוד היה, אז למה אתה שואל אותי?". התשובה הרגועה שלי הרגיזה אותו מאוד וכל אדיבותו נעלמה. בטון מאיים והחלטי אמר לי: "מאה שנים תישאר בבית הסוהר עד שתחליט לדבר". המתרגם פתח לי את הדלת ויצאתי לפרוזדור סגור, שם המתינו כל החבר'ה שעברו את החקירה. ביררנו בינינו איך התנהלו החקירות והסתבר שאיש לא גילה שום פרט חשוב. בשעה 12.00 הסתיימו החקירות והגיעה משאית סגורה מכוסה בברזנט שלקחה אותנו ליעד בלתי ידוע. במשאית היו גם שני קרבינירים. אחרי איזה זמן נעצרה. שמענו רעש של פתיחת שער ברזל. ירדנו וראינו שאנחנו לפני בית הסוהר. עברנו אחד אחד לפני פקיד מלווה בשני שוטרים חמושים. הוא ביקש מאתנו להשאיר כל מה שיש לנו, מכסף עד שרוכי נעליים.

את בית הסוהר הזה הכרנו מבחוץ, וכפי שכבר סיפרתי, היה זה בית הסוהר השמור ביותר ביוון והוא נועד לעונשי מאסר עולם או דין מוות. גזרי הדין היו מתבצעים על ידי כיתת יורים. המבנה היה עגול בעל שתי קומות של תאים בצורת פלחים של תפוז. מסביב לחצר התנשאה חומה בגובה חמישה מטר ושני קצותיה נפגשו בשער הברזל הסגור.
חילקו אותנו שניים בכל תא. רק בתא אחד היו שלושה כי היינו 11 חבר'ה. התא היה במידות של שניים על שלושה מטר, עם דלת עץ עבה מאוד וסורגים של 20 סמ"ר. גובה התקרה היה שלושה מטר והיה חלון קטן וגבוה בגודל של 20X30 ס"מ. שתי מיטות הוצבו לאורך הקיר. זה היה חדרנו מעכשיו. הבעיה העיקרית שהטרידה אותנו היתה "עד מתי?". שותפי לתא היה גבוה מאוד ושמח בדרך כלל. לעתים נתקף בדאגה למשפחתו ולפרנסתם. משפחתי היתה מסודרת מבחינה כלכלית. עם סיום ההפצצות הם שבו לביתם ולעבודתם.
הייתי בן 22, בריא וחסון ועם מורל גבוה. הייתי היהודי היחיד בקבוצה של ה11- וגם היהודי היחיד מבין אלה שנתפסו מסיבות פוליטיות. קשה לתאר את מצבו הנפשי של האסיר. גם בין אלה שעברו את החוויה הזאת יש שוני, חשוב לדעת את סיבת הכליאה ומה יחסם של האנשים החופשיים בחוץ אליך. לכלואים מסיבות פוליטיות היתה מעין הילה של זוהר, הם נחשבו לפטריוטים אידיאליסטים שהפחד רחוק מהם. אך המציאות היתה קצת שונה – מי שהיה צריך לפרנס משפחה היה מאוד לחוץ ונדרש ממנו הרבה כוח על מנת לא להישבר. תמיד קיים המאבק בין המחשבות השחורות והשמירה על מורל גבוה. אני בדרך כלל הצלחתי בקלות לכוון את מחשבותיי לכיוון הרצוי. יש לי תכונה כזאת.
האוכל בבית הסוהר היה דל ביותר. האיטלקים התנהגו בהומניות והיו מרשים לבני משפחתנו להביא לנו אוכל מהבית. כמובן שהאוכל עבר בדיקה מדוקדקת לפני שהגיע לתאים. חברי לתא הציע שנתחלק באוכל חצי-חצי. הוא ייתן לי חצי משלו ואני חצי משלי. טעמתי את האוכל שלו ושאלתי אותו אם הם גרים קרוב לים, כי האוכל היה כל כך מלוח שנראה שהוא מבושל במי ים. הוא אמר שהם באמת אוהבים לאכול אוכל מלוח. אמרתי לו שלא נתחלק יותר ואם הוא ירצה, שיבקש ממני אוכל, כי יש כמות מספקת לשנינו.
היו מרשים לנו להסתובב כל יום שעה וחצי מחוץ לתאים, לרחצה ולשירותים. בחדר היה דלי מחמר לעשיית הצרכים. בשעה וחצי הזאת היינו נפגשים ומחליפים חוויות. היינו מקבלים באופן חופשי מכתבים מהבית ומהבנות. באחד הלילות התעוררתי מכאב שיניים חזק. במקרה שתיתי מים והסתבר לי שהם עוזרים להחלשת הכאבים. מילאתי את פי במים וניסיתי להירדם, אך אז נשפכו לי המים מהפה ושוב התעוררו הכאבים. עבר עלי לילה קשה. למחרת בבוקר כשיצאתי מהתא ראיתי שהשער פתוח. אמרתי לחברי שאני הולך לרופא שיניים. "השתגעת, שכחת איפה אתה נמצא?" שאלו אותי חברי בבהלה. אמרתי שאיני מוכן לעבור עוד לילה כזה והלכתי לכיוון השער. למזלי ראיתי איש עם חלוק לבן ולידו קרביניר. האיש עם החלוק הלבן היה רופא יווני. התקרבתי אליהם ואמרתי שלא ישנתי כל הלילה. השוטר שאל את הרופא אם אני רשום. הרופא הסתכל עלי ואני קרצתי לו בעין, הוא שאל אותי: "איך קוראים לך?" השבתי: "ניסו מוסטקי". הרופא פנה לשוטר ואמר לו שאני רשום. השוטר ביקש ממני לחכות ואמר לי שנלך יחד, כי גם הוא זקוק לרופא שיניים. לא עלה על דעתי שהעניין יעבור בקלות כזאת, התפללתי שגם ההמשך יהיה בסדר. בבית הסוהר היינו לבושים בבגדינו הפרטיים. השוטר לקח איתו את האזרח היווני ממוצא איטלקי שהתגורר בקורפו והיה מוכר לי. הבנתי שהוא משתף פעולה עם האיטלקים, והוא נלקח על מנת לשמור עלי שלא אדבר עם האזרחים בחוץ. זו היתה הרגשה נהדרת להתהלך בעיר, למרות שהייתי אסיר. בעיר ידעו שנתפסנו והסתכלו עלי בהערכה.
עלינו למרפאת השיניים ונכנסנו לחדר ההמתנה. השוטר נכנס לרופא לפני ואני נשארתי עם משתף הפעולה בחדר ההמתנה. בשלב זה לא היתה לי כל בעיה לברוח, יכולתי לתת לו מכת אגרוף ולנטרל אותו, אך חששתי לגורל משפחתי וכלל לא ניסיתי לעשות דבר בכיוון זה. פתאום נשמעו דפיקות בדלת והנה אני רואה לפני את בן-דודי. אחרי חיבוקים ולחיצות ידיים הוא סיפר לי שאנשים ברחוב זיהו אותי וסיפרו לו לאיזה כיוון הובלתי, והנה הוא כאן. משתף הפעולה התערב ודרש בתקיפות שלא נדבר. עניתי לו גם אני בתקיפות: "ממה אתה פוחד? תיקח בחשבון שהמצב יכול להתהפך ואז יהיו לך בעיות איתנו". הדברים וטון הדיבור כנראה השפיעו עליו והוא הרשה לנו לדבר אך ביקש שנעשה זאת בלחש כדי שהשוטר שבפנים לא ישמע. בן דודי סיפר לי שבמשפחה הכל בסדר ומחפשים דרכים לשחרר אותי ועוד שלושה חבר'ה. הוא אמר שנשב עוד זמן מה בבית הסוהר ואחר-כך ישלחו את השאר לגלות באחד האיים השוכנים ליד קורפו. ביקשתי ממנו שיפסיקו לטפל בשחרורי וינסו לשחרר את החברים שמפרנסים משפחות. וכך נפרדנו. נכנסתי לטיפול כשהשוטר נשאר יחד איתי. הוא כמובן לא הבין יוונית ואני ביקשתי מהרופא שיזמין אותי שוב לטיפול. כשיצאנו מהרופא אמר משתף הפעולה שהוא צריך לקנות משחת שיניים לשוטר וזו היתה הזדמנות נוספת לטייל מעט ברחוב.
כאשר חזרתי לבית הסוהר וסיפרתי לחברי את כל הסיפור, הם לא האמינו לי. אחד מהם אמר: "זו הפעם הראשונה שאני מצטער שאין לי כאב שיניים.
באחד הערבים שמענו צעקות: "לא רוצה לבד, לא רוצה לבד". הבנו שהגיע אסיר חדש. לא היה חשמל בפרוזדור ולשוטרים היתה מנורת רוח קטנה. חברי הצליח לראות את האיש דרך החלון ושאל אותי אם אני מסכים שהוא יצורף לתא שלנו, כי הוא מוכר לו. ודאי שהסכמתי. קראנו לסוהרים ואמרנו שאנחנו מסכימים שיכניסו אותו לתא שלנו. הביאו מיטה נוספת, העמדנו אותה לרוחב החדר, קרוב לדלת. באחד הימים, כשהסתובבנו בחצר, ניגש אלינו קצין איטלקי מלווה בשוטרים ושאל אותנו באדיבות אם הכל בסדר ואם חסר לנו משהו. אמרנו לו שהדבר היחיד שחסר לנו הוא החופש לצאת מבית הסוהר ולחזור הביתה. בין הסוהרים היו שני יוונים ששירתו שם עוד לפני המלחמה. תפקידם היה לסגור ולפתוח את התאים. הם התייחסו אלינו מאוד יפה. אחד מהם היה כנראה עצבני באותו יום, והוא התחיל לצעוק על אחד מהחבר'ה שהוציא ספסל לחצר, כדי לנוח עליו. התפתח ויכוח קולני והסוהר הלך להתלונן אצל המפקד. זה היה מאוד מצער לראות יווני מתלונן אצל מפקד איטלקי. חברי נענש בשהייה של יומיים בצינוק. הצינוק היה מתחת לאדמה, ללא אור ואוכל ניתן שם אחת ליומיים. חיכינו בקוצר רוח לראות איך נראה אסיר אחרי יומיים בצינוק. כאשר חזר לא נראו עליו שום סימני סבל, להיפך, הוא היה מאוד מרוצה מן התקרית עם הסוהר. מאז קראנו לסוהר היווני בשם "חמור". הסוהר היווני השני שאל אותנו באחד הלילות אם אנחנו רוצים לראות את הכוכבים. הופתענו מהשאלה. הוא פתח לנו את התא וביקש שלא נלך לכיוון השער, מאחר ושם עמדו השוטרים האיטלקים. קשה להסביר למי שלא עבר את זה איזו הרגשה זו לראות כוכבים אחרי חודש בתאים סגורים.
מן הבית קיבלנו בגדים להחלפה. ספרים לא הרשו להכניס, רק עיתון איטלקי בשם "גזטה" הרשו לנו לקרוא. מאחר וידעתי איטלקית הייתי מסביר לאחרים מה כתוב בעיתון. מה שהרגיז אותנו שהעיתון דיווח רק על ניצחונות, ובאמת שנת 1942 היתה התקופה הטובה של הנאצים.
אני הייתי לפעמים קם מתוך שינה ומדבר. לילה אחד פתאום צעקתי: "מי שם, מי שם?" חברי התעורר וביקש מהשלישי שבתא, שנקרא קוסטה, להדליק גפרור ולראות מי זה. התברר שלא היה איש ואני פשוט דיברתי מתוך שינה, ואחר כך המשכתי לישון. קוסטה היה מודאג, הוא העיר אותי ושאל מי זה היה. אמרתי לו שדיברתי מתוך שינה ולפעמים אני גם מתהלך מתוך שינה. קוסטה שאל אותי: "אתה גם תוקף?" הוא ידע שאני חזק והתחיל לחשוש. הרגעתי אותו ואמרתי לו שאין מה לדאוג ושאבי תמיד היה מחזיר אותי בשקט למיטה. עברו כמה ימים והיה די משעמם. היתה שעת צהרים וראיתי את שני חברי לתא ישנים. החלטתי להכניס קצת מתח ועניין לתא הסגור. עשיתי תרגילים של איש שקם מתוך שינה, עם עיניים מעורפלות וידיים שמוטות לצדדים והתחלתי לצעוק בטון כבד ועמוק: "בוא הנה, אתה, סוף סוף תפסתי אותך, לא תברח ממני" ותוך כדי כך התקרבתי לחברי ספירוס. ספירוס קם ברגליים רועדות ובקול מבוהל אמר לי: "אני החבר שלך, אמרת שאתה לא תוקף". הוא היה בטוח שאני מדבר מתוך שינה. המשכתי להתקרב אליו והוא הספיק להגיד לקוסטה שיתפוס אותי. אך אני ראיתי מזווית עיני שקוסטה לא זז. ספירוס פחד מאוד, תפסתי לו את הצוואר בשתי ידי וראיתי שעיניו יוצאות מחוריהן מרוב פחד. החלטתי לא לעבור את הגבול. הורדתי את ידי ואמרתי לו: "השתגעת" חשבת שזה ברצינות?". הוא לא נרגע ואמר שהפחדתי אותו נורא והוא יבקש לעבור לתא אחר. אמרתי לו: "מה אתה חושב שאנחנו במלון, שאפשר להחליף חדרים?". הוא ביקש שלא אעשה זאת יותר, כי אנחנו הרי ידידים. לקח זמן רב עד שהאמון שלו בי חזר אליו.
בתא הקרוב אלינו היו כלואים שני אנטי-פשיסטים, שאצל אחד מהם גילו נשק בביתו והקציבו לו 20 שנות מאסר. כדי להשתחרר הוא החליט להציג עצמו כמשוגע. בהפסקות הוא היה מתאמן וכל אחד מאיתנו היה נותן לו עצות כיצד לנהוג. זה היה מאוד מבדר אותנו אבל לגביו זו היתה שאלת חיים. שכנו לתא היה אלבני בעל חוות בעלי חיים, שבזמן המלחמה היה מספק מזון לצבא היווני ללא תמורה. כאשר האיטלקים כבשו את השטח, תפסו וכלאו אותו יחד איתנו. הוא היה מאוד עצוב וכל הזמן שר שירים אלבניים עצובים.
בדיוק אחרי 33 יום (אני לא שוכח את זה כי אלה היו שנות חייו של ישו), בא שוטר ואמר לנו: "הכינו מהר את החפצים, בעוד חצי שעה אתם עוזבים את הכלא. העלו אותנו על משאית שהיתה שוב סגורה בברזנט וכשהיא נעצרה מצאנו את עצמנו בנמל של קורפו. ממרחק מסוים ראינו את משפחותינו, שנודע להם על ההגליה, והם באו לראות אותנו לפני ההפלגה. זה היה בחודש יולי, היה יום יפה והים היה רגוע. מכיוון שאני אוהב כל מה שקשור לים, היתה לי הרגשה טובה באותו יום. אך העיקה עלינו העובדה שלא ידענו לאן לוקחים אותנו. אחרי שש שעות הפלגה בספינת מוטור, בליווי שוטרים איטלקים, הגענו לנמל האי פקסי, ששוכן מדרום לאי קורפו. הבנו שזה אי הגלות שלנו.
קיבל אותנו במשרדו רב סמל כבן 50. הוא התאמץ להיות רציני והסביר לנו בקצרה שלא מעניין אותו לאיזו דת אנו משתייכים והסיבה לגלותנו כאן היא שאנו מעודדים את התושבים להתנגדות לכיבוד ועוזרים כספית למי שרוצה לברוח מקורפו. איש מאיתנו לא הגיב. הוא אמר שנגור בבית פרטי, על חשבוננו ונקבל מצרכים אחת לשבועיים. לאיש מאיתנו אסור לעבוד ולהרוויח כסף. פעמיים ביום עלינו להתייצב במשרדו – בשבע בבוקר ובשבע בערב. משעה שבע בערב אסור לנו לצאת מהבית, ויהיו גם ביקורי פתע על מנת לבדוק אם אמנם כולם בבית. מותר להתרחץ בים ולטייל עד לבית האחרון של העיר (מכל כיוון). באי הזה לא היו בארות, התושבים בו היו שומרים את מי הגשם במאגרים קטנים מצופים בקירות בטון. למזלנו היה ראש האי דוד של אחד מהחבר'ה והוא טיפל בנו מאוד יפה. הוא העמיד לרשותנו את כל המבנה של בית הספר העממי (הילדים היו אז בחופש הגדול), שהיה נקי ומסודר; הוא השיג לנו מזרונים ושמיכות. ניתנה לנו רשות לקבל ממשפחותינו דברי מאכל, בגדים, כסף וכו', כמובן לאחר בדיקה מדוקדקת. הרשו לנו גם לשלוח מכתבים למשפחותינו, אך גם הם עברו ביקורת.
כשהיתה מגיעה ספינה עם מצרכים מקורפו, היינו מסדרים את הכל יחד. היינו שבעה חבר'ה, וכל יום מישהו אחר היה אחראי על הבישול ועל חלוקת האוכל. לא לכל משפחה היתה אפשרות לשלוח מצרכים כל שבוע, לכן שמרנו בקפדנות על שוויון והקשר בינינו היה חברי וטוב. משפחתי שלחה לי תמיד אוכל וכסף יותר ממה שהייתי זקוק, וברצון הייתי שם את החבילה במחסן הכללי. המרחק לים מבית הספר שבו גרנו היה 10 מטר ורק כביש חצץ בינינו, כך שכל בוקר הייתי קופץ לים ומבלה שם את היום. היו שם גם מתרחצים מתושבי המקום, ובמשך הזמן רכשתי לי ידידים וביניהם גם ידיד קטן, בן שמונה ושמו ונגו. ונגו העריץ אותי מאוד והיה צמוד אלי גם בשאר שעות היום.
קיבלנו מן הבית רשת וכדור-עף, וגם שולחן פינג-פונג. סידרנו את הכל בחצר בית הספר. יום אחד נכנס אלינו סמל איטלקי מחיל רגלים עם חבילת קרטון סגורה בידיו ושאל עלי. כשהגעתי אליו מסר לי את החבילה ואמר שזו מתנה מהסגן. "מה פתאום?" שאלתי, ואז הוא סיפר שהסגן רואה אותי כל יום בים והתרשם מאוד מהשחייה שלי ומבקש שאלמד אותו לשחות בסגנון חתירה. התכוונתי לסרב אך חברי סימנו לי שאסכים, ומחוסר ברירה שיניתי את דעתי ואמרתי לסמל שמחר ייפגש איתי הסגן בים. אני כלל לא הכרתי אותו. למחרת התקרב אלי בחור צעיר, שעשה רושם של בחור אדיב ומחונך. התחלתי ללמדו והסתבר שהוא יודע לשחות ורק בסגנון החתירה הוא זקוק ללימוד. אחרי מספר שיעורים הוא תפס את העניין והפסקנו. אך הוא המשיך לבוא אלינו לבית הספר והפך לבן-בית. הוא היה משחק איתנו פינג-פונג וכדור-עף. הוא היה אסיר תודה וביקש לגמול לנו בשליחת מכתב לקורפו מבלי שהוא יעבור צנזורה. לא התפתינו להצעתו, כי אם היינו נתפסים היו שולחים אותי לחזית.
יום אחד קרה משהו קומי-טרגי. לא רחוק מבית הספר היה מחנה של חיל רגלים. על השער היה תלוי דגל איטלקי ולידו ניצב חייל כשומר. כאשר עברנו ליד השער בא אלינו החייל ואמר בגמגום נוראי שכל מי שעובר ליד הדגל חייב להצדיע במחווה נאצית. אני בקושי התאפקתי לא לצחוק מהגמגום וכדי להסתיר זאת התכופפתי כאילו לשרוך את נעלי. לבסוף עברנו שם מבלי להצדיע.
החבר'ה החליטו לערוך תחרות שחייה לאורך 5 ק"מ. ביקשנו רשות וקיבלנו אותה ואף נתנו לנו ליווי של שני שוטרים בסירה. אחד השוטרים נתן את אות הזינוק. כולנו עברנו את המרחק ואני הגעתי ראשון, בהפרש די גדול מהאחרים.

בוקר אחד, כשעה לפני שהיינו צריכים להתייצב במשטרה, שמענו צעקות של אישה בוקעות מבית אחד: "התינוק שלי, התינוק שלי", נכנסנו לבית וראינו שהתינוק הכניס את ראשו בין השלבים במיטה ונחנק. אז לא ידענו עדיין על הנשמה מפה לפה. שמתי מראה לפני פיו של התינוק ולא היו עליה שום שימני אדים. רופא בא וקבע שהתינוק מת. זה קרה במשפחתו של מנגו, הילד שכה התקשר אלי. לפתע ראינו שהילד הולך אחרינו. לא הצלחתי לשכנעו לחזור הביתה. גם אביו לא הצליח לשכנע אותו. בלילה שכב מנגו על מזרון לידי. ניסיתי להרחיק את המזרון שלו ממני מאחר וידעתי שאני עלול לקום ולהסתובב בלילה, אך מנגו שב וקירב את המזרון אלי. כאשר הוא נרדם ניסיתי שוב להזיז אותו אך הוא התעורר ושוב קירב את המזרון. זה היה הלילה הארוך ביותר בחיי, הייתי עייף ולא יכולתי להרשות לעצמי להירדם. למחרת, אחרי שהשתעשענו יחד בים הוא הסכים לחזור לישון בביתו, ואני הרגשתי שהשתחררתי מנטל כבד. באותו לילה נזכרתי במעשה שקרה לי לפני המלחמה. באחד הטיולים פגשנו בקבוצת אנשים ליד החוף בו עמדו האוהלים שלנו. היה ביניהם שוטר והוא אמר לנו, כנראה בצחוק, שהלילה הוא יפרק את האוהלים שלנו. למחרת בבוקר התעוררתי ולא ראיתי איש לידי. ניסיתי לקום ואז הרגשתי שהאוהל נפל עלינו. הערתי את החבר'ה ויצאנו לראות מה קרה. אז הסתבר לנו שאחד מעמודי האוהל נשבר. הלכנו לחפש את השוטר והוא לא הבין על מה אנחנו מדברים. הבנו שלא הוא האשם בדבר והעניין נשכח. רק אני לא הפסקתי לחשוב ונזכרתי שבאותו לילה חלמתי חלום שבו כנסנו לתוך הים והתרחקנו מהחוף ופתאום מצאתי את עצמי סגור בתוך סלע, שמעתי קולות מחוץ לסלע וצעקתי שנלכדתי ואיש לא ענה לי. בתוך החלום ניסיתי לדחוף את הסלע והרגשתי שהוא רך, זה היה כנראה הבד של האוהל, ותוך כדי דחיפה שברתי כנראה את אחד העמודים. עד היום איש לא יכול להסביר לי איך נכנסתי לאוהל בחזרה. מן הסיפור הזה ודאי תבינו למה הייתי כל כך מודאג שמנגו שכב במזרון לצידי.
הגיע החורף ועם תחילת הלימודים היינו צריכים לעזוב את בניין בית הספר ולשכור דירה. לשניים מבינינו לא היתה אפשרות כספית לשכור דירה, וכפי שכבר סיפרתי, ראש האי היה דוד של אחד מהחבר'ה והוא לקח את השניים ואכסן אותם בביתו. אני החלטתי לגור לבד, היה לי חדר, מטבח קטן ומקלחת. החיים בחורף היו די משעממים, לא שחייה בים, לא פינג-פונג. היינו נפגשים בבית קפה במרכז האי, שם למדתי לשחק שש-בש. הייתי מקבל אוכל מבושל מהבית שמאוד אהבתי, במיוחד אטריות במיץ עגבניות ובשר שהיה מספיק ליומיים. בשאר הימים הייתי מבשל בעצמי. האיטלקים חילקו לנו כל שבועיים קמח תירס, שמן זית וסוכר. זה היה אמור להספיק לארבעה ימים. הייתי שם שמן במחבת, מערבב את הקמח עם הסוכר ומחמם את הכל במחבת עד שהיה מתקבל גוון חום בהיר. זו היתה חלבה תוצרת בית. כדי לא לבשל כל הזמן הייתי מכין אוכל לשלוש ארוחות, אך לעתים קרובות בשעה עשר הייתי כבר אוכל את ארוחת הצהריים והערב. זה היה כנראה מתוך שעמום. יום אחד הלכתי להישקל ולהפתעתי הגעתי ל94.5- ק"ג, אך לא הייתי שמן כי הקפדתי לעשות תרגילי התעמלות.
ה15- באוגוסט הוא חגה של מרים הקדושה, חג חשוב לנוצרים. תושבי האי ביקשו מקבוצת הגולים לאי פקסי להשתתף בשירת המקהלה באותו חג, וביקשו גם ממני להשתתף. אמרתי להם: "הגזמתם, הרי אני יהודי וחוץ מזה אני מזייף נורא". הם חשבו וחשבו ולבסוף הציעו לי לעמוד עם המקהלה ורק לפתוח את הפה מבלי להוציא קול. הסכמתי. עשינו חזרות ולא הוצאתי הגה מפי. אני בטוח שלא היה עוד מקרה כזה, שיהודי השתתף במקהלה בחג כזה.
אחד מהגולים, לא מהקבוצה שלי, החליט לארגן בריחה מהאי לחופי יוון, שהיו במרחק 40 מייל. האיטלקים היו תופסים קצינים מצבא יוון ושולחים אותם למחנות באיטליה. זרבס, שהיה קצין יווני, החליט לרדת למחתרת וחי בחופים (בהמשך אספר עליו יותר). זרבס היה חברו של הגולה שרצה לארגן את הבריחה. לאי היו מגיעות בסתר ספינות שעסקו בשוק שחור. המארגן ביקש מזרבס שימצא סירה שתיקח אותנו לחופי יוון. זרבס הסכים רק לקבל אותנו בחוף שבו הוא נמצא אם אנחנו נארגן את הסירה. הוא פנה אלי ושאל אם אני מוכן להשתתף בבריחה. הייתי במבוכה כי חששתי לגורל משפחתי. אך לבסוף הסכמתי, כי לא רציתי שיחשדו בי שאני פחדן. הוא הצליח להשיג סירת מפרש. היינו חמישה חבר'ה. שעת היציאה נקבעה לאחת-עשרה בלילה. גרנו בבתים די סמוכים זה לזה. הראשון היה צריך להעיר את השני, השני את השלישי וכן הלאה, על מנת שכל אחד ילך לבדו, כי אסור היה לנו להסתובב בחוץ בשעה כזאת. חששנו להיתקל בפטרול איטלקי, אך מאחר והם נעלו מגפיים גבוהות ועשו רעש גדול בהליכתם, לא היתה בעיה להתחמק מהם. מזג האוויר היה קר וסוער למדי והיה די מסוכן לשוט במזג אוויר כזה בסירת מפרש קטנה. התלבשתי בלבוש חם וחיכיתי. לא לקחתי אתי שום חפצים על מנת לא לעורר תשומת-לב והכנתי לי גם אליבי, שאם אתפס אומר שאני מרגיש לא טוב והחלטתי ללכת לרופא. חיכיתי וחיכיתי ואיש לא בא. הסתכלתי דרך החלון והייתי קשוב לשמוע כל רעש. הזמן עבר, עברה השעה אחת-עשרה, אחת-עשרה וחצי, חצות, הבנתי שמשהו השתבש והחלטתי לשכב לישון עם הבגדים.
למחרת, אחרי שהתייצבנו במשטרה בא אלי המארגן ואמר שהדייג הודיע לו שמסוכן לשוט בסירה במזג אוויר כזה. האמת היא שדי שמחתי, כי מאוד דאגתי לאבי.
הבטחתי לספר על זרבס ואקיים. בשלהי המלחמה, כשהאנגלים הבינו שגרמניה מפסידה במלחמה, החליטו לשלוח ליוון קולונל שיארגן יחידות צבא ימניות שילחמו נגד הפרטיזנים הקומוניסטים. לקומוניסטים היתה השפעה גדולה ביוון. חיילי הצבא הימני היו מקבלים לירה זהב בחודש בנוסף לבגדים ואוכל, ובאותה תקופה היה ממש רעב ביוון. זרבס היה המפקד הכללי של יחידות הצבא הימניות. בגלל המצב הכלכלי הקשה הצטרפו רבים ליחידות הצבא הימני הפשיסטי. כמובן שלא היתה להם מוטיבציה. לפי הוראת האנגלים היה עליהם להילחם נגד הפרטיזנים. כשהצבא הגרמני התחיל לעזוב הם נלחמו נגד הגרמנים כדי לעשות רושם שהם משחררים את יוון.
הבריחה, כאמור, נכשלה והימים באי פקסי עברו עלינו באיטיות ובשעמום, והדבר הקשה ביותר היה חוסר הוודאות, לא ידענו עד מתי נשהה שם. לא נערך שום משפט בעניינינו. בוקר אחד, לאחר ההתייצבות היומית במשטרה קרא לנו המפקד ואמר שיש לו הודעה עבורנו. הוא הקריא רשימה של שמות, שאני הייתי ביניהם, ואמר שכל אלה ילכו להכין את חפציהם להפלגה. מבין העשרים ששמותיהם היו ברשימה הייתי היחיד מקבוצת חברי מקורפו. בשעה 10.00התייצבנו במשטרה, המפקד הגיע עם ארבעה שוטרים (קרבינירים), ששמרו עלינו שניים מאחור ושניים מלפנים וצעדנו לכיוון הנמל שהיה במרחק של כ100- מטר מהמשטרה. עלינו על ספינה שהיו בה אזרחים תושבי האי ואפילו אישה בהריון היתה שם. התושבים אמרו לנו שהספינה מפליגה לקורפו. שאלנו את השוטרים אם ישחררו אותנו בקורפו, והם אמרו לנו שאנחנו הקבוצה הבעייתית ובחרו בנו כדי להגלות אותנו למקום אחר. הם אמרו שחיינו חיים נהדרים בפקסי ועכשיו תרגישו שיש מקומות יותר גרועים. השמים היו בהירים, הים היה רגוע וההפלגה היתה נהדרת. אחרי שהורידו את התושבים בקורפו ראינו שהספינה שטה לכיוון אי קטן בשם לזרתו, במרחק של כשני מייל מקורפו. מילדותי, מן הבילויים בחופי קורפו זכרתי שתמיד היינו מסתכלים על האי הקטן הזה וידענו שאין בו תושבים כי הוא צחיח לגמרי. השוטרים הורידו אותנו לחוף ונלקחנו לחדרו של מפקד האי. המפקד, בדרגת סמל, התייחס אלינו באדיבות והורה לנו להשאיר את חגורות המכנסיים, את הכסף ואת השרוכים על השולחן. כל זה ישלח למשפחה, אמר, כאן אתם לא צריכים כלום. את המזון תקבלו ממשפחותיכם בארגז נעול עם שלושה מפתחות – אחד למשפחה, אחד לי ואחד לכם. בבוקר תקבלו את הארגז ובערב תכניסו את הכביסה המלוכלכת לארגז ותביאו אותו לרחבה שליד חדרי. אלה שאין באפשרותם לקבל אוכל מהמשפחות יקבלו פעמיים ביום אוכל מבושל. (התברר שהאוכל שהם נתנו היה בדיוק כמו האוכל בבית הסוהר בקורפו). המפקד הוסיף ואמר שיהיה לנו מסדר פעמיים ביום – בחמש בבוקר ובחמש אחה"צ. אחרי המסדר השני אסור לנו לצאת מהצריפים. אני מקווה שלא תעשו בעיות כי אז גם אנחנו לא נעשה לכם בעיות. לא תעבדו כי אתם אסירים פוליטיים, במקרה של מחלה אפשר לפנות לשומר הצריף. שיכנו אותנו, 20 איש, בצריף ארוך עם מיטות על שתי קומות, ובין שורות המיטות מעבר רחב, חלון שנסגר מבחוץ ודלת כבדה מאוד. שמתי את חפצי על אחת המיטות שבקומה העליונה ויצאתי לראות מי החבר'ה שבחוץ ולברר מאין הם. היה שם עורך-דין אחד ומורה אחד ועוד אזרחים רבים שהמשותף ביניהם היו הנטיות האנטי פשיסטיות. רובם היו מהאי קורפו. את אלה שהיו מהעיר קורפו, הכרתי. היו ביניהם גם שני יהודים, אחד בשם חיים מזרחי שבא מישראל לבקר את משפחתי בדיוק כשפרצה המלחמה והוא נאסר בתור אזרח אנגלי, כי אז שלטו בארץ הבריטים. היהודי השני נאסר בגלל דעותיו הקומוניסטיות.
בצריף שלידינו שכנו קומוניסטים ממקומות שונים ביוון. חייהם בלזרתו היו מאורגנים באופן יוצא מן הכלל. את המזון היו מקבלים מהצלב האדום, ואלה שהיו מקבלים חבילות מהבית היו משאירים חצי עבור הכלל; נערכו שם הצגות וחוגי השכלה (ע"י האסירים בעלי ההשכלה). האיטלקים מאוד העריכו אותם. הם היו שקטים ולא עשו בעיות. איתנו לא היה להם שום קשר, אפילו לא קשר של שיחה. בעיניהם נחשבנו לקפיטליסטים רקובים. היינו בלזרתו כ90- איש.
ערב אחד שמענו את השריקות שהודיעו על הכניסה לצריפים. אני וחיים מזרחי עמדנו ליד הדלת ובמקרה עבר לידינו המפקד. מזרחי הרים את ידו ושאל אם אפשר ללכת לשירותים ואני אמרתי לעצמי בקול רם, ביוונית: "איזו ירידה, חזרנו לתקופת ביה"ס, צריך להרים יד כדי ללכת לשירותים". מזרחי שמע אותי והתחיל לצחוק. המפקד חשב שמזרחי עושה ממנו צחוק ופקד עליו בטון חריף לבוא אחריו. לא עבר זמן רב ושמענו בכי וצעקות. הבנו שמזרחי מקבל מכות. באותו לילה הוא לא חזר לצריף.
למחרת, בשעת המסדר הודיע לנו המפקד שהוחלט שנעבוד שעה ביום בניקוי המחנה (עבודה שעשו אותה פועלים בשכר). מהר מאוד התעוררה התנגדות לרעיון. המפקד שאל כל אחד על דעתו, ואת אלה שהתנגדו העמידו בצד והתכוונו לשלוח אותם לצינוק. בסוף המשאל התברר שלא יהיה מספיק מקום בצינוק… רוב המתנגדים היו מבין הצעירים, המבוגרים ברובם לא התנגדו. האמת היא שלא היה שום הגיון להתנגדות. באחת השבתות, לאחר המסדר הודיע לנו סגן המפקד שכולם הולכים לעבוד, שעה אחת. מאחר וזה היה בשבת החלטתי, כיהודי, שאני לא הולך לעבוד ונשארתי בצריף. פתאום נכנס סגן המפקד ושאל אותי בתקיפות למה לא הלכתי לעבוד, הסברתי לו בנחת שיהודים לא עובדים בשבת (זה כמובן היה תירוץ). הוא הסתכל עלי ארוכות ומחוסר ברירה אמר לי שלפחות אצא מהצריף. יצאתי, ראיתי שכולם עובדים, גם שני היהודים האחרים שהיו בקבוצה, היה לי לא נעים וחזרתי בחזרה לצריף. סגן המפקד היה יצור מכוער, כבן ארבעים, נמוך ורזה עם אף ארוך והוא לא סבל אותי באופן מיוחד. אני נראיתי נהדר בקיץ, עם עור שזוף. הוא שאל אותי איך זה אני נראה כך. אמרתי לו שזה בגלל שאני הולך עם מכנסיים קצרים. אנסה גם אני ללכת עם מכנסיים קצרים, אמר. התוצאה היתה שעורו נשרף והתקלף. כל ההסברים לא הועילו ומאז הוא שמר לי טינה. כשהוא ראה שאני נשאר בחוץ הוא קרא לי והוביל אותי אל המפקד. כנראה שהייתי גם על הכוונת של המפקד, כי כאשר נכנסנו אליו, הסגן לא הספיק להוציא הגה והמפקד תפס איזה חרוט של ברזל שהיה מונח על הניירות וזרק עלי ממרחק של שישה מטר בערך. לא עשיתי שום תנועת הגנה, רק כיוונתי שהחפץ לא יפגע לי בפנים. החרוט פגע בחזי, זה כאב אך לא גיליתי שום סימני כאב. זה כנראה הרגיז את המפקד, הוא לקח שוט והתחיל להצליף בי צליפות חזקות לכל אורך הגב והרגליים. היו שם חוץ מסגן המפקד עוד שני קרבינירים והם התחלפו ביניהם בהצלפות. הרגשתי שאחד מהשוטרים מכה אותי יותר חלש. המפקד הבחין בזה וצעק עליו: "תכה יותר חזק!". תגובתי היתה אדישות מוחלטת. מהמותניים ומעלה הייתי חשוף והתחלתי להרגיש כאבים איומים, כל מכה פתחה את הפצעים הקודמים. המפקד התנהג כמו מטורף, הוא הבין שהוא לא יצליח לשבור אותי וצעק כמו מטורף: "אתה לא תצא מכאן חי!" הוא דחף אותי לקיר, שם לי ברך על הבטן ובשתי ידיו לחץ לי על הצוואר. הספקתי להכניס אוויר לריאותיי כמו בצלילה והוא המשיך ללחוץ על צווארי בכל כוחו. הרגשתי שנגמר לי האוויר, תפסתי את ידיו וזרקתי אותו לשולחן. אם היו אלה גרמנים הם ודאי היו הורגים אותי על המקום. המפקד הורה לשוטרים שימשיכו להכות אותי ואני חשתי כאבים איומים ובלי לחשוב נפלטה לי מהפה המילה "ממה" (אמא, באיטלקית). המפקד שמע את אנחתי, ייתכן שנזכר בביתו ובאימו והורה להם להפסיק את המכות. הוכנסתי לצינוק. היו שם מיטות בלי מזרונים. שכבתי על הבטן אפוף כאבים, אך לא איבדתי את ההכרה. פתאום שמעתי דרך החלון מישהו מדבר ביוונית ושואל: "מה קרה, שמענו את צעקותיו של המפקד אבל ממך לא שמענו הגה". הרגשתי צימאון ושאלתי איפה אפשר כאן למצוא מים, אמרו לי לחפש מתחת למיטה. מצאתי כד של חמישה ליטר בערך, מלא מים. קשה להאמין, אבל שתיתי את כל המים. הצינוק היה חדר מבודד בתוך צריף, לא כמו צינוק בבתי סוהר. הדלת היתה פתוחה, נכנסו אלי שני חבר'ה וסיפרו לי שמהרגע שנכנסתי לחדרו של המפקד ועד שיצאתי ממנו חלפה חצי שעה, הווה אומר שקיבלתי מכות חצי שעה… אחרי איזה זמן נכנס אחד מהשוטרים שהכו אותי, זה שהכה אותי יותר חלש, והוא התחיל להתנצל שהוא חייב למלא פקודה, אחרת ישלחו אותו לחזית. שאלתי אותו אם הוא יכול להביא לי איזו משחה לחטא את הפצעים, הוא אמר שבלי רשות המפקד הוא לא יוכל להביא לי דבר. מאז לא ראיתי אותו יותר. בצינוק שהיתי עשרה ימים. את האוכל ששלחו לי מהבית לא קיבלתי, קיבלתי אוכל מהמחנה אחת ליומיים. בחדר היה סיר לילה קטן מחמר, לשעה אחת ביום היו מוציאים אותי לעשות את צרכי ולמלא את הכד במים. בוקר אחד יצאתי בהשגחת השומר והתרחקתי מתחת לאיזה עץ לעשות את צרכי. פתאום אני שומע שהוא קורא "ניסו?" לא עניתי. כשסיימתי התקרבתי אליו והוא שאל אותי "למה לא ענית כשקראתי לך?", "הנה באתי, מה חשבת שעם הפצעים הפתוחים האלה אברח דרך הים?", עניתי לו. הוא צעק עלי ודחף אותי חזרה לצינוק. אמרתי לו: "תראה, החיים הם גלגל, עכשיו אתם על הגובה, תראה שיגיע גם תורנו".
אחרי עשרה ימים שחררו אותי מהצינוק. התקבלתי על ידי החברה בהערצה גדולה. הם שמעו איך התגברתי על הכאב ועל כל מה שעבר עלי בצינוק.
לרוב הגולים היתה משפחה בעורף, והם היו מודאגים מאוד, אך כולנו יחד חיפשנו דרך לשמוח ולהראות לאיטלקים שהם לא יצליחו לשבור אותנו נפשית. התחלקנו לשתי קבוצות ושיחקנו בדודס. הדודס היה נעלם לעתים קרובות ואחד החבר'ה תפקידו היה להכין דודס חדשים. המבוגרים היו מפספסים וגורמים לנו לצחוק אדיר. האיטלקים לא הפריעו לנו לשחק ולעתים היו אף צוחקים יחד איתנו. בערבים, כשהיינו סגורים בצריף נוצר הווי מיוחד. אחד הבחורים, אב לשני ילדים שהיה לו קול נהדר, עלה על דרגש בקומה השנייה, עטף את עצמו בסדין, השתמש בשני מקלות במקום כינור והתחיל לשיר קטעי אריות מאופרה. בכל פעם שהיה מפסיק לשיר, היה מרים את הסדין, מראה את אחוריו ואומר: "אקואסטו סיניורה בריגדיר" (שפירושו "זה אדוני הבריגדיר), כך עשינו צחוק מהאיטלקים. הצחוקים וקולות ההתלהבות הגיעו עד אזנו של השומר, ואלה שקרובים לדלת ראו אותו מתקרב. הם סגרו את המעבר ולא אפשרו להגיע קרוב לזמר ותוך כדי כך רמזו לזמר שיפסיק וירוץ להסתתר. הזמר הבין מה קורה, קצת נבהל, התלבש מהר ונבלע בינינו. השומר לא הצליח לזהות מי זה היה ויצא מהצריף. הוא לא הגיש תלונה והכל עבר בשלום. למחרת פגשתי אותו וראיתי אדם עצוב, הוא סיפר לי שהוא נשוי ויש לו שני ילדים והוא חושב כל הזמן על המשפחה שלו, וכדי לא להשתגע הוא עושה הצגות ושר.
לאי היו מגיעים עובדי ניקיון, בישול וכו'. הם היו מביאים לנו פתקים מהמשפחות. פעם אחת הביאו פתק לאחד העצורים בו הוא התבשר שהוא משתחרר למחרת. במסדר הבוקר היינו כולנו במכנסיים קצרים וגופיה והוא הופיע לבוש במכנסיים ארוכים, מוכן ומזומן לשחרור. הוא היה בטוח שבמסדר הבוקר יקרא המפקד בשמו ויודיע על שחרורו. אך זה לא קרה. אמרנו לו שכנראה יודיעו על כך במסדר הערב, ומכיוון שהוא עומד להשתחרר ביקשנו ממנו שיחלק לנו את הסיגריות שברשותו. הוא חילק לנו את הסיגריות, אך גם במסדר הערב לא קראו בשמו. הוא הבין שזו היתה מתיחה, ומה שהיה הכי מצחיק, שהוא ביקש מאיתנו את הסיגריות חזרה.

חיים תחת כיבוש והפגזות

כל הגלויות שנשלחו אלינו מהבית עברו צנזורה. בגלויות שהגיעו אלי מצאתי הרבה מחיקות. אמרו לי שאם אטפטף כמה טיפות לימון על המחיקות אוכל לקרוא את מה שנמחק. ניסיתי זאת ואמנם הצלחתי לקרוא את כל הגלויה. משפחתי אף פעם לא כתבה דבר שיזיק לי.
ביום בהיר אחד הודיעו לי ולעוד כמה מחברי שאנחנו משתחררים. סוף סוף, אחרי שנה וחצי בגלות באי פקסי ובלזרתו אנחנו חוזרים הביתה. סירת מוטור קטנה הביאה אותנו לחופה של קורפו, אף שוטר לא ליווה אותנו, רק ביקשו מאיתנו להתייצב במשטרה. אני החלטתי ללכת קודם הביתה לראות את משפחתי, ואחר כך התייצבתי במשטרה. נכנסתי למשרדו של המפקד האיטלקי, הוא הסתכל עלינו ואמר: "אתם נראים כאילו חזרתם מבית הבראה". אחד החבר'ה אמר שהאוכל שקיבלנו מהבית היה כנראה משובח. הוא הודיע לנו שאנחנו חופשיים אך עם תנאים מסוימים – אסור לנו להסתובב בקבוצות ואסור ללכת למקומות ציבוריים. איני יודע איך נהגו האחרים, אך אני המשכתי לחיות את חיי כמו קודם, לפני המאסר. הלכתי כל יום לים וביליתי עם חברי. ההגליה, בית הסוהר, מחנה הריכוז – הכל היה מאחורי. ניתן לומר שחייתי תקופה זו ללא מתח וחרדות.
המשפחות ידעו שאנחנו משתחררים, אך לא ידעו את המועד המדויק. כאשר הגעתי הביתה ההתרגשות היתה גדולה מאוד. מצבם הכלכלי של התושבים בקורפו היה גרוע מאוד, לכסף לא היה שום ערך. המסחר התנהל כמסחר חליפין, סחורה תמורת סחורה. משפחתנו הצליחה לשרוד הודות לבית המלאכה של אבי. המצב הזה נוצר בגלל שיאורגיוס, מלך יוון, העביר את כל הזהב לאלכסנדריה לפני שפלשו האיטלקים ליוון.
למרות הכיבוש האיטלקי, בתמיכתם של הגרמנים, לא היתה בקורפו שום הפליה כנגד היהודים. יום אחד ביליתי בים ולפתע הרגשתי שמישהו מנסה להטביע אותי. הצלחתי להיחלץ ולצוף על המים, הסתובבתי וראיתי שזה היה אחד מהגרמנים ששהו בקורפו. הוא בסך הכל רצה לשחק איתי. שמתי יד אחת על כתפו ויד שנייה על ראשו ובתנופה מהירה הכנסתי את ראשו מתחת למים. בפעם השנייה הבחנתי שהוא בקושי נושם ושחררתי אותו. זה היה קרוב למדרגות היציאה. ראיתיו עומד על מדרגה די מעוצבן. עליתי על הסולם שלידו ועברתי על פניו באדישות. יצאתי מזה בשלום ובכבוד.
משעה 10.00 בערב היה עוצר עד הבוקר. בדרכים הסתובבו פטרולים איטלקים. ערב אחד הלכתי לבקר בני משפחה ולפני תחילת העוצר יצאתי לשוב הביתה והנה אני שומע צעקות: "רצחו אותי, רצחו אותי". הצעקות בקעו מחנותו של הקצב. נכנסתי לחנות, ראיתי אדם מוטל על הרצפה בתוך שלולית דם וסכין גדולה מונחת ליד גופו. הייתי נבוך, הרמתי את הסכין ועיני שוטטו על האיש ועל הסכין לסירוגין. באותו רגע נכנס פטרול איטלקי לחנות, כנראה שמע את הצעקות. מפקד הפטרול היה צעיר והוא שאל אותי בשקט: "למה עשית את זה?" אמרתי לו בחרדה: "מה פתאום! זה לא אני!". הוא הסתכל עלי וראה שאין על בגדי שום סימן של דם. סיפרתי לו שחזרתי מביקור משפחתי ונקלעתי לכאן במקרה. כנראה שעשיתי עליו רושם טוב והוא האמין לי. "למה הסכין בידך?" שאל אותי. "זו באמת היתה שטות להרים את הסכין" אמרתי לו. הוא שיחרר אותי וזרז אותי לשוב הביתה לפני תחילת העוצר.
באותו זמן עזרתי לאבי בבית המלאכה. יום אחד בא אלי חבר שעבד בעירייה וסיפר לי שמצאו גרמני הרוג, והגרמנים החליטו לעצור עשרה ממשוחררי הגלות ולהוציא אותם להורג, כתגמול למעשה. לא נאמר במפורש את מי יעצרו. ראש האי הציע להם לקחת אסירים פליליים שיושבים בבית הכלא, אך הגרמנים לא הסכימו. סיפרתי לאבי מה קורה, הצטיידתי בכסף ואמרתי לו בדיוק לאן אני הולך להסתתר. הלכתי לאחד הכפרים ששכן כשישה ק"מ מהעיר. הלכתי לשם ברגל כשמטרתי היתה ללון במלון כפרי עד יעבור זעם. לא הספקתי להתרחק הרבה והנה אני שומע מישהו קורא בשמי, זה היה אחד מעובדי בית המלאכה של אבי, הוא היה נוצרי. הוא הודיע לי בשמחה שנודע להם שמוסוליני נפל ובדוליו תפס את השלטון, ושהכוחות האיטלקיים מצטרפים למלחמה נגד הגרמנים והם עומדים לעצור את הגרמנים. כל הסיפור הזה התחיל ונגמר כל כך מהר שקשה להאמין. אבל כך זה היה.
עכשיו הצטרף הצבא האיטלקי בקורפו להכנות על הגנת האי נגד פלישה גרמנית. יום אחד חג מעלינו אווירון גרמני שפיזר כרוזים, בשפה היוונית, שהם מציעים לנו להיכנע. הם התכוונו כמובן לאיטלקים, משום שרק להם היה נשק. נודע לנו ששתי ספינות גדושות חיילים גרמנים מפליגות לכיוון קורפו. הלכתי עם חברים לחוף ובאמת ראינו את הספינות. לא ידענו היכן מוצבים התותחים האיטלקים, אך ראינו פגזים נופלים קרוב מאוד לספינות, אך לא פגעו בהן. הספינות כבר לא היו רחוקות ואנחנו עמדנו והתפללנו שהפגזים יפגעו בהן. ופתאום ראינו את הספינה הראשונה עפה באוויר. החיילים קפצו למים ונמשו על ידי הספינה השנייה. הספינה שנותרה שינתה כיוון וחזרה על עקבותיה. האיטלקים המשיכו להפגיז אותה אך לא פגעו בה והיא נעלמה.
שיחת היום באי היתה על ההפגזה ועל ההוכחה שהצבא האיטלקי איתנו. התחלנו להרגיש כאילו המלחמה מאחורינו, אך כבר באותו ערב הבנו שההרגשה היתה מוטעית וגיהינום ירד עלינו מהשמים. אווירונים גרמניים הפציצו את הנמל. משפחתנו גרה בבניין בן שמונה קומות, בקומה העליונה. ירדנו לקומה התחתונה ושהינו עם כל הדיירים ליד הכניסה. שמענו שריקות של פגזים מסביב, אך עדיין במרחק. כשנפסקו ההפצצות הלכתי לנמל להגיש עזרה לנפגעים. קשה לתאר את המראות שנגלו לי שם, גופות מרוטשות והרס גדול. חזרתי הביתה ולהפתעתי כל הבניין היה ריק, ניצב על כנו שלם אך ריק מתושביו. לא ידעתי לאן כולם נעלמו אך שיערתי שהם יצאו לכפרים, כי שם לא היו הפצצות. שוב חזרו האווירונים והטילו פצצות תבערה במשקל 10-15 ק"ג וממש זרעו הרס. ראיתי חפירה בעומק של מטר וחצי ובאורך 20 מטר ונכנסתי פנימה. כמה פגזים נפלו קרוב לחפירה אך לא פגעו בי. תושבים נוספים התחילו להגיע בבהלה ונכנסו לאותה חפירה. ביניהם היה יהודי שהכרתי. כאשר הבחין בי בא אלי בבכי ואמר שאחיו נשאר פצוע בבית. הרגעתי אותו ואמרתי שאני אדאג להוציא את אחיו מהבית, שלא היה רחוק מהחפירה. ביקשתי עזרה מאחד האנשים שהיו בחפירה, עלינו לבית והבאנו את הפצוע לבית חולים. כשחזרתי לחפירה שאלתי אנשים אם הם יודעים לאן הלכו בני משפחתי. אחד מהם סיפר שהם הלכו לכפר ששמו סן יורגיס. הלכתי לכפר, פגשתי את בני משפחתי ונרגעתי. אבי שכר שם דירה, דבר שעשו הרבה מתושבי העיר. פשטה שמועה שהגרמנים פלשו לאחד מחופי קורפו והם בדרכם לעיר. מישהו אמר שהם עוברים לא רחוק מהכפר בו שהינו. הלכנו לכיוון הדרך הראשית ובאמת ראינו אותם עוברים. על כולם נפלה עצבות גדולה, אך לא ידענו עדיין מה מצפה לנו בעתיד. בתקופת הכיבוש האיטלקי לא היו שום גילויי אנטישמיות, ואם נעצרנו זה היה בגלל היותנו אנטי-פשיסטים.
לא שמענו על מחנות ריכוז והשמדה. לא ידענו דבר על גורל יהודי אירופה ואף לא על יהודי סלוניקי, שהיו בין הראשונים שנלקחו למחנות ריכוז. פשוט לא ידענו כלום. המשפחה נשארה בכפר ואני ירדתי כל יום לעיר, לראות את מצב החנות והבתים שהיו לנו שם. נכנסתי לבית הקיץ שלנו, מבנה דו-קומתי עם גינה מסביב על שפת הים, ראיתי שהכל הפוך, לקחו את כל המיטות והמזרונים. גרמני אחד ירד מהקומה השנייה ואני שאלתי אותו בכעס: "מה העניינים?" גרמנית לא ידעתי, דיברתי איתו בצרפתית. האו אמר: "אני לא קלפסי קלפסי (אני לא גנב), כנראה שהוא הבין צרפתית. שאלתי אותו מי האחראי כאן והוא הראה לי היכן נמצא המפקד. ראיתי לפני בחור צעיר שעשה רושם טוב. אמרתי לו שמשפחתי צריכה לחזור מהכפר ושאלתי איפה המזרונים, היכן ישנו? הוא ענה לי בשקט שמהבתים שננטשו הם רשאים לקחת מה שהם רוצים. "וכי מה רצית, שנישאר בבתים בשעת ההפצצות?" שאלתי אותו בכעס, "עכשיו כשאין הפצצות נחזור לבתים" אמרתי. דברי הביאו אותו במבוכה והוא הסביר לי את הדרך למחסן, בו אוכל לקחת את המיטות והמזרונים שנלקחו מהבית. אף גרמני כמובן לא עזר.

תקופת הכיבוש הגרמני

השליטה על האי עברה מהאיטלקים לגרמנים. עדיין לא הבחנו בשום הבדל בהתנהגות כלפי היוונים והיהודים, חוץ ממקרים קלים, כמו למשל: ביקשו מראש הקהילה פסנתר ומיטות, דבר שלא הכביד במיוחד.
אלה שעזבו לכפר חזרו לבתיהם. המצב הכלכלי היה מאוד קשה. בצידי הדרך ראינו אנשים שמתו מרעב ומחוסר ויטמינים. היה לי חבר שלמשפחתו היו כמה בתים והם התפרנסו משכר הדירות, אך עתה לא היה לכסף שום ערך והם נשארו רעבים. רופא אחד ששאלנו בעצתו הציע שנשתה כל יום כוסית שמן-זית. אותו חבר עבד מאוחר יותר כמתורגמן אצל הגסטאפו (בניגוד לרצונו) וזה שיפר את מצבם הכלכלי.
עם פלישת הגרמנים חיפשו האיטלקים כל מיני מקומות מסתור, אך את רובם הצליחו הגרמנים לתפוס והעלו אותם על אוניה שכל מי שהועלה עליה היה מיועד להישלח למחנות ריכוז, כשבויי מלחמה. האוניה שהיתה גדולה עגנה מחוץ לנמל )נמל קורפו התאים רק לספינות קטנות). יום אחד עמדנו על החוף והסתכלנו על האוניה ולפתע הגיחו שני אווירונים בריטיים )לייטנינג) שטסו בגובה נמוך מאוד וכל אחד הטיל פצצה על האונייה. האוניה היתה עם סמלי גרמניה והטייסים כנראה לא ידעו שיש בתוכה שבויים איטלקים. ראינו בבירור את הפצצות כי הן זהרו בשמש, אחת פגעה בול באוניה והשנייה נפלה לידה. ראינו די בבירור שאנשים קופצים למים וצורחים: "ממה, ממה איוטו" )בקשה לעזרה) ואחר כך נעלמו מתחת למים. בנמל היו כמה סירות קשורות לרציף, אמרתי לחברי: "בוא מהר, ניקח סירה וננסה להציל אנשים". קפצנו במהירות לתוך סירה אך לא הספקנו להתרחק הרבה והופיע חייל גרמני עם אקדח שאיים עלינו, בצרחות בגרמנית, שנחזור מיד. מחוסר ברירה התחלנו לחזור ובכאב לב ראינו את האנשים טובעים לנגד עינינו. ראיתי מהצד את הבעת פניו של הגרמני – פנים קפואות בלא טיפת רגש. זו היתה פעם ראשונה שראיתי פנים של שטן גרמני. כל איטלקי שהצליח לצאת מהמים נעצר על ידי הגרמנים. ימים רבים לאחר מכן פלטו הזרמים והגלים גוויות של איטלקים לחוף.
מהתנהגותו והתייחסותו של הגרמני הבנתי שצפויים לנו ימים קשים. ההרגשה הזאת זעזעה אותי נפשית. זו לא היתה תחושת פחד אלא צורך בהתגוננות נפשית ופיזית על מה שצפוי בעתיד.
באחד הימים, בשעות אחה"צ, התהלכתי בעיר ולפתע אני שומע מישהו קורא בשמי. הסתובבתי וראיתי מולי אזרח בבגדים בלויים, לא מגולח, עייף ומדוכדך. אימצתי את זכרוני לפענח מאין אני מכיר אותו ולא הצלחתי, אך הבנתי שאם הוא קרא בשמי הוא ודאי יודע מי אני. הוא התחיל לדבר באיטלקית והזכיר את האי לזרתו, בו שהיתי בגלות ופתאום נזכרתי. צחוק הגורל, היה זה השומר האיטלקי שלא הסכים שאשהה שעה בחוץ כשיצאתי לעשות את צרכי, בזמן שהייתי כלוא בצינוק. גלגל הגורל באמת מסתובב, כפי שאמרתי לו אז… והנה הוא עומד לפני, רעב ומדוכדך, סיפר לי שכבר יומיים לא נכנס אוכל לפיו והוא זקוק לעזרה. הוא אמר לי שהוא שייך לאיטלקים שהתנגדו לגרמנים והוא בורח עתה ממקום למקום. כמובן שלא הזכרתי לי את מקרה הצינוק, נתתי לו את כל הכסף שהיה בכיסי ואיחלתי לו הצלחה. מעניין מה עלה בגורלו.
בקורפו לא חויבו היהודים לענוד מגן-דוד צהוב על הבגד. על כך שמענו רק אחרי המלחמה, מניצולי מקומות אחרים. לא היו שום סימני התעללות ביהודים, אך בכל זאת הרגשנו שחיינו אינם בטוחים כפי שהיו בתקופת השלטון האיטלקי. ובאמת התחילו להופיע עננים בשמי חיינו… הגרמנים הודיעו לראש הקהילה (שמו היה פיירו) שעל כל היהודים להיסגר בבתים החל מהשעה 17.00 עד 7.00 בבוקר למחרת. אני מילאתי את ההוראה רק ביום הראשון, אין זה מתאים לאופיי להיות סגור בבית. המשכתי את חיי כרגיל. הייתי נפגש אחה"צ עם חברים נוצרים בבית קפה או בביתם. הם ידעו כמובן שאני יהודי, אך לא עלה על דעתו של מישהו להלשין.
העננים החלו להתרבות. הודיעו לראש הקהילה שעל היהודים להתייצב אצל פקיד בעירייה, כל שבוע ביום חמישי. הפקיד היה יווני ועם בנו הייתי מיודד. חשבתי שאם הגרמנים יתכוונו לעשות משהו נגד היהודים, הוא ודאי יידע אותי. הפקיד היה תמיד אדיב, ונראה היה שהוא ממלא את תפקידו מחוסר ברירה.
מצבה הכלכלי של משפחתי היה טוב. לא היה דבר שרצינו בו ולא הישגנו, אם בשוק השחור או בלבן. בין עיסוקי הספורט שלי נכלל גם משחק הטניס. ערב אחד, בשעה 8.00 בערך, הגיע למגרש יהודי צעיר ואמר לי שהגרמנים העבירו פקודה לראש הקהילה שכל יהודי – זקן, חולה, צעיר וטף – כולם חייבים להתייצב למחרת במגרש הכדורגל. היה ברור שהגרמנים מתכוונים לרכז את כל יהודי קורפו, אך לא היה לנו מושג מה מצפה לנו. הפסקתי את המשחק והלכתי במהירות הביתה. איש לא היה בבית. הלכתי לביתו של אחי האמצעי, שלום, שהיה נשוי עם ילד בן שישה חודשים, תינוק ג'ינג'י חמוד. דירתו היתה בקומה הראשונה ומעליה משפחת אשתו. פתחתי את הדלת וראיתי שם את משפחתי ומשפחת גיסתי יושבים יחד. האווירה היתה קשה, כל הזמן ריחפה באוויר השאלה: מה יהיה? היה ברור שלא ישאירו אותנו בקורפו, אך לאן ייקחו אותנו – לא ידענו. הרבה שאלות נשאלו ונשארו ללא תשובות… הלילה עבר עלינו ללא שינה, רק הילדים הקטנים נמו את שנתם בשקט.
למחרת, ה6- ביוני 1944, הלכנו למקום הריכוז, למגרש הכדורגל. בא איתנו גם ידיד נוצרי בשם דינוס טוליה, לאורך כל הדרך הוא ניסה לשכנע אותי לא ללכת לשם. היה לי חבר נוצרי בשם ניקוס צירינגקיס, שמשפחתו היתה אחראית על בית הקברות הנוצרי בקורפו. הוא הציע לי שבשעת צרה אפשר יהיה להסתיר את משפחתי באחד הקברים המשפחתיים הגדולים שבבית הקברות. ועכשיו, בהליכתנו למקום הריכוז הזכיר לי דינוס את ההצעה וניסה לשכנע אותי לקבלה. היתה לי עוד הצעה, של חבר ארמני בשם אברהם גזרין, שהזמין אותנו להתגורר בחווה שלו, מחוץ לעיר. משפחתו גרה בעיר והוא אמר שכל החווה תעמוד לרשותנו. לא הסכמתי, כי הגרמנים גזרו גזירה, שכל מי שיעזור ליהודים דינו מוות. לא רציתי לסכן את חברי. דינוס הלך לידי ולחץ עלי שלא אתייצב. כאשר התקרבתי למגרש הכדורגל ראיתי שכבר נאספו שם יהודים וסביבם עומדים נאצים גרמנים עם רובים. בכניסה למגרש ראיתי קצין משטרה יווני שעל מותניו אקדח. משפחתי כבר עמדה בתוך המגרש. דינוס שוב לחץ עלי לא להיכנס. הקצין היווני הורה לי להיכנס. אמרתי לו בתקיפות: "ואם לא אכנס אתה תהרוג אותי? אתה יודע שחברי הוא נוצרי ואם תירה בי הוא יעיד פעם נגדך. אני נכנס כי משפחתי כבר שם, ואני רוצה להיות איתם". לחצתי את ידו של דינוס והצטרפתי למשפחתי.
(כאשר חזרתי ברבות הימים לקורפו, ראה אותי קצין המשטרה הנ"ל ועזב את האי כי פחד מנקמה)
מסביב למגרש לא היתה גדר. שטח המגרש היה כמאה על מאתיים. מטר בערך. היו בקורפו כאלפיים יהודים ורובם ככולם היו מרוכזים במגרש, רק 50 יהודים הצליחו להסתתר בכפרים, לא הלשינו עליהם והם נשארו בחיים.
עמדנו בקבוצות, משפחות משפחות. הגרמנים נראו אדישים כלפינו. קצין גסטפו ישב ליד שולחן ורשם את שמות האנשים. כמה יהודים התקרבו לזקיפים הגרמניים ושאלו אותם מה יהיה גורלם, ומה בדיוק רוצים מהם. הם אמרו שמעבירים אותנו למחנות עבודה למען גרמניה, שיפרידו בין צעירים לבין זקנים, נשים וטף. הם לא אמרו לאן לוקחים אותנו, והיתה זו כמובן חצי האמת. הם לא ביקשו שניקח איתנו חפצים או דברי ערך.
כאשר שמעתי את תשובתם של הגרמנים אמרתי לאבי שאם אמנם הגרמנים יפרידו בינינו, בין כה וכה לא אוכל לעזור להם ואולי כדאי שאברח. עד היום איני יכול לשכוח את דיבורו השקט של אבי, שאמר: "תברח, לפחות שיישאר מישהו מהמשפחה". מאותו רגע הייתי בטוח שאצליח לברוח. לפתע התקרב לקבוצה שלנו קצין גרמני, שישב קודם ליד השולחן, ושאל: "יש במשפחה שלכם יהודי שקוראים לו שלמה מוסטקי?" (זהו אחי הגדול, בן ה-30). אחי ענה: "אני שלמה". הגרמני שאל אם הוא נשוי לאישה נוצריה ואחי ענה בחיוב, בלי לחשוב הרבה. "ואתה התנצרת?" שאל הגרמני, "כן" ענה אחי בחפזה. הקצין אמר לו שהוא חופשי ללכת ושהוא יפקיד בידיו מסמך המאשר את שחרורו.
רק אחרי המלחמה, כאשר חזרתי לקורפו, התבררה לי השתלשלות העניינים על שחרורו של אחי. אחי היה באמת נשוי לנוצרייה, אך היא התגיירה והוא לא התנצר. התברר לי שחבר של אבי, נוצרי שהיה לו מפעל לכובעים ושמו פיפטיס, עשה את כל המאמצים לשחרר את אחי. לפיפטיס נודע שיש באי יהודי בשם רקנטי, משתף פעולה עם הגרמנים, שהגיע מסלוניקי יחד עם הנאצים כדי לארגן את המשלוחים למחנות הריכוז. פיפטיס הבטיח לרקנטי כסף רב אם ימסור את הפרטים הרצויים על אחי לקצין הגסטפו. הוא אכן עשה זאת ואחי זכה להשתחרר ולחזור למשפחתו, לאשתו ולבנו בן החצי שנה והמשיך בעבודתו בבנק החקלאות. ועוד אירוע הקשור לשחרורו של אחי: החבר היווני שאולץ לעבוד כמתורגמן אצל הגסטאפו נפגש בבחורה צעירה, נוצריה, שביקשה להיכנס לשיחה עם המפקד. כשהדבר אושר לה היא ביקשה מהמפקד שישחררו גם את בעלה, המפקד שאל: "למה את אומרת גם את בעלך, את מי שחררנו?", והיא עונה: "את שלמה מוסטקי, זה בדיוק אותו מקרה". המפקד המשיך לשאול: "הבחור שלך התנצר?" "לא, אבל אני התגיירתי", השיבה. "אבל שלמה מוסטקי התנצר", אמר המפקד. והיא מבלי לדעת איזו סכנה טמונה בדבריה אמרה: "מה פתאום, אשתו של שלמה היא זו שהתגיירה". "אם כך" אמר המפקד "אשלח מיד חיילים לתפוס אותו, הוא רימה אותנו".
כשהמתורגמן שמע את הדברים הוא מיהר להודיע לאחר החברים של אחי שעבד בעירייה, בשם מיכאלידיס, שיתקשר מיד לבנק ויודיע לאחי שיברח במהירות כי עומדים לעצור אותו. מנהל הבנק שמע את הדברים וגם הוא זרז את אחי לברוח ואמר לו שלא ידאג, הוא יקבל את משכורתו לכתובת שתהיה לו בעתיד. אחי רץ הביתה, אמר לאשתו שתביא את הילד לאימה, ואחר כך תבוא לחברנו ארמני גזרין (הארמני). כשנודע לחבורת מטפסי ההרים על מצבו של אחי, הם החליטו לעזור לו ככל יכולתם. צירינגקיס (זה שהציע לנו להסתתר באחוזת קבר בבית הקברות הנוצרי) התכונן לנסוע לאתונה בענייני עסקים. הוא נתן לאחי את תעודותיו (רק החליפו תמונה) ויחד עם גזרין הארמני נסע אחי עם אשתו ותינוקו לאתונה. על הספינה שבה הפליגו היה גם חייל גרמני. הוא שם לב שאחי מסתכל עליו כנראה בחשש, הוא פנה לחברי גזרין ושאל אותו האם הוא מכיר את אחי. "למה אתה שואל" ענה גזרין, "יש לי הרגשה שהוא יהודי, הוא מסתכל עלי בצורה מוזרה" אמר הגרמני. "מה פתאום", ענה גזרין "הוא נוצרי יותר ממך, אתה פשוט הגרמני היחיד על הספינה לכן כולם מסתכלים עליך, הם מפליגים יחד איתנו, אתה רוצה להצטרף אלינו?". הגרמני הסכים. בכל תחנה שהספינה עצרה בה ירדה כל החבורה ואכלו יחד במסעדה. כשנתבקשו להראות תעודות אמר הגרמני ש"הכל בסדר, הם יחד אתי". שעות ההפלגה הללו היו קשות ומתוחות מאוד לאחי, לאשתו ולגזרין. כשהגיעה הספינה לפיראוס נפרדו מהגרמני. באתונה הם נפרדו מגזרין והשתכנו במלון. למחרת הלך אחי לבנק החקלאות באתונה וסיפר למנהל את כל הסיפור. המנהל הרגיע אותו ואמר שהוא יעבוד בבנק ויקבל משכורת כמו בקורפו. הם מצאו דירה קטנה וחיו בשקט ובביטחון. כשהגרמנים עזבו את יוון הם שבו לקורפו והלכו מיד לקחת את הילד. התברר שהסתירו אותו באחד הכפרים והודות לנאמנותם וחירוף נפשם של חברי, הוא ניצל.
ממגרש הכדורגל לקחו אותנו למבצר הישן, ששימש קודם לכן כמחנה צבאי. מאותו רגע שאמרתי לאבי שאברח, הייתי בטוח שאבצע זאת, מבלי לדעת מתי ובאיזה תנאים. דאגתי מאוד לגורל משפחתי. המבצר התנשא לגובה של 75 מטר, הכניסה אליו היתה באמצעות גשר שנמתח מעל תעלה בעומק של 15 מטר. את הגשר ניתן היה להרים ולהצמיד לפתחו של המבצר בשעת הצורך. כיום בנוי שם גשר קבוע מבטון. במבצר היו מנהרות לים, וכן מנהרות שהגיעו למרכז העיר. המנהרות התחברו גם למנהרות של המבצר החדש, ומקום ההתחברות נקרא פורטריאלה. עד היום נקראת הנקודה הזאת באותו שם, אך עכשיו מכסה את הפתח כביש עירוני.
הכניסו את כולנו לאולם גדול במבצר הישן והציבו שומרים גרמנים מבחוץ. הצפיפות היתה גדולה, כולם היו עצובים ומודאגים, כמעט לא דיברו ביניהם, רק חיפשו מקום להניח איכשהו את גופם ולנוח. ביום הראשון לא היו חיכוכים, למרות שהצטופפו שם כאלפיים איש, היה מין שקט מתוח. ביום השלישי כבר התחילו מריבות על כל מיני דברים פעוטים, שנבעו כמובן מהצפיפות. כל משפחה אכלה מן האוכל שהצטיידה בו. מהצלב האדום קיבלנו ק"ג אחד לחם לאיש ומעט תרופות. השתתפתי בפריקת המשאית של הצלב האדום. לפתע בא שומר גרמני, לקח כיכר לחם ושם אותה על המעקה ליד מקום משמרתו והמשיך ללכת. הרגיז אותי שהוא סחב מאיתנו כיכר לחם וכשהתרחק לקחתי במהירות את הלחם והחזרתי אותו לשאר המטען. כאשר חזר למקומו הבחין שהלחם איננו. הוא הסתכל עלינו במבט רצחני אך לא אמר דבר. מחוץ לאולם הגדול בו שיכנו אותנו היו עוד בניינים ששימשו למגורי הקצינים, כשהמבצר היה בידי היוונים. בצד השני היו בנייני בית הספר לקצינים. כל הזמן הסתובבתי בין הבניינים בחיפוש אחר פתחי מילוט. בתקופת השלטון האיטלקי כבר ברחתי משם פעם, המצב כעת היה שונה אך צברתי מעט ניסיון.
פעם אחת נקלעתי במקרה לאזור השוק. לפתע נשמעו צעקות של יוונים: "הגרמנים סוגרים עלינו!" הסתכלתי מסביב, חיפשתי דרך לברוח, הייתי שם היהודי היחידי, אך היה כבר מאוחר – הגרמנים סגרו עלינו במעגל. היינו כחמישים איש. סידרו אותנו בשורה והובלנו לכיוון הנמל. כל הזמן חיפשתי דרך לברוח לאחד הבתים שמשני צידי הרחוב, אך ראיתי איש יוצא מן השורה ונכנס לאיזה בית והגרמנים החזירו אותו לשורה במכות. הגענו לנמל. הגרמנים הורו לנו לפרק מטען מספינה קטנה שהיתה קשורה לרציף. הייתי לבוש בחליפה ועניבה, ניגשתי לאחד הקצינים הנאצים ואמרתי לו בצרפתית שאני פקיד בבנק ואני צריך לחזור לעבודה. הוא הודיע לי שקודם אפרק את המטען ואחר כך אחזור לעבודתי. אמרתי לו שעלי ללכת להחליף בגדים, והוא ענה בחיוך: "אתה בטח לא תחזור, תמשיך לעבוד". כשהתרחק ממני נכנסתי לספינה ובדקתי אפשרות לקפוץ למים, לצלול ולברוח. לפני שהספקתי לבצע את זממי ניגש אלי איטלקי, שהבין כנראה מה אני עומד לעשות, והודיע לי לצאת מיד מהספינה. קצין גרמני ריכז אותנו ואמר לנו בסבר פנים יפות שעלינו לעבוד כמה שעות ביום ותמורת זה נקבל פרודוקטים. בשלב זה החלטתי שאני חייב לברוח. לא רחוק ממני עמדה משאית לרוחב הכביש. התחלתי ללכת לכיוון המשאית, ומרחוק הבחנתי שהקצין הגרמני שקודם דיבר איתי נמצא בצד השני של המשאית באותו מרחק שבו הייתי אני מצידה האחר. התקרבתי למשאית ונזהרתי שהקצין לא יבחין בי. למזלי, וזה היה כנראה רק מזל, הצלחתי להגיע לבתים הראשונים שליד הנמל מבלי שיבחינו בי. הגעתי הביתה ולא סיפרתי דבר לאיש, לא רציתי להדאיג אותם. זה היה ניסיון הבריחה הראשון שלי, לפני השתלטות הגרמנים על האי.
אך לברוח מן המבצר היה הרבה יותר קשה. הסתובבתי מסביב לחומות המבצר, גובה החומות מן הים היה כ15- מטר. הכרתי את עומק המים שסביב המבצר, ולא היתה לי בעיה לקפוץ מגובה כזה. הבעיה היתה שמקום הקפיצה האידיאלי היה קרוב מאוד לעמדת השמירה של הגרמנים. היתה בעיה נוספת, החומה היתה קצת משופעת ויכולתי ליפול על אבני החומה ולא להגיע למים, ואם הייתי מגיע למים, סביר להניח שהשומרים הגרמנים היו שומעים את רעש המגע עם המים ויורים בי. כל המחשבות הללו התרוצצו במוחי ולא נתנו לי מנוח. החלטתי לחכות להזדמנות אחרת.
ביום השני להיותנו במבצר ביקשו הגרמנים שנמסור את כל דברי הערך שברשותנו. גרמני אחד התחיל לאסוף את הכסף וקיבל את מה שנתנו לא ללא ויכוח. הרבה משפחות, כמו גם משפחתי, הסתירו את הכסף ואת דברי הערך שלהם בבתים, לפני הריכוז במגרש הכדורגל. בן דודי התקרב אלי ואמר לי בלחש שהוא הסתיר חמש לירות זהב בתוך חור בסלע שלפנינו. שמעתי את דבריו אך מכיוון שמחשבותיי היו נתונות כל הזמן לתכנון הבריחה, לא התייחסתי למה שסיפר לי.
(כאשר חזרתי אחרי המלחמה לקורפו, נזכרתי בדבר והלכתי עם אחי למבצר לחפש את חמשת הזהובים, אך לא מצאנו דבר. מאחר והבן-דוד הזה לא חזר מאושוויץ, כנראה שמישהו אחר מצא אותם ולקח אותם לעצמו).
בשעות שהגרמנים הרשו לנו לצאת מהאולם היתה הקלה גדולה. הסתובבנו בחצר ורק בערב הכניסו את כולם בחזרה. עמדתי קרוב לאחד השומרים וראיתי בחורה צעירה, ידעתי שהיא חולת-נפש, עוברת למקום שלא הורשינו להסתובב בו. כאשר הבחין בה השומר, הוא לא הוציא מלה מפיו, הרים את הרובה וכיוון אליה. אני, באופן אינסטינקטיבי הרמתי לו את קנה הרובה ביד אחת וביד השנייה עשיתי לו סימן שהיא לא נורמאלית. עזבתי את הרובה ובלי להסתכל אחורה רצתי לבחורה, לקחתי אותה בעדינות והחזרתי אותה לאולם. הגרמני לא אמר מלה.
לאולם היו שתי יציאות, אחת לכיוון השער והגשר, שהובילה לעיר והשנייה היתה מעבר צר עם מעקה שמתחתיו חלל בעומק של 10 מטר עם שיפוע תלול שניתן היה לרדת בו בקושי. מתחת היה מגרש בגודל של 30 על 50 מטר. באחת מפינותיו היה פתח למנהרה שהובילה לים. את המנהרה הזאת הכרתי היטב, אך לא ידעתי אם פתח היציאה סתום או פתוח. בזהירות רבה ביקשתי מאחד היוונים המעטים שהורשו להיכנס למבצר שיבדוק אם היציאה לים פתוחה. לאחר זמן-מה הוא הגיע, עמדנו זה ליד זה גב-אל-גב והוא אמר לי שהיציאה פתוחה.
תכנית הבריחה הבשילה לשלב של תכנון הביצוע. התוכנית היתה יחסית פשוטה, אך הנקודה המסוכנת היתה לעבור את המרחק שמתחתית הגבעה עד הכניסה למנהרה. ועוד בעיה היתה – למצוא את שעת היום הנוחה ביותר לביצוע הפעולה. רוב שעות היום הייתי מוקף ביהודים שהסתובבו בחצר, ומאחר שלא רציתי לשתף אף אחד בתכנית, היו גם בם מכשול רציני. שמתי לב שבשעות היום החמות מעטים מאוד יצאו מן האולם, והשומר הגרמני היה די מנומנם. ידעתי שאם אצליח להגיע לקורפו לא תהיה לי שום בעיה להסתתר בעזרת חברי הרבים שם. אך לא זלזלתי בסכנה.
יום אחד הייתי לבד בחצר ופתאום התקרב אלי קצין גסטפו ושאל אותי בעדינות אם אני דובר צרפתית. אמרתי לו בשקט אך בקול יציב שאני יודע צרפתית אך איני מעוניין לדבר איתו. הוא לא שם לב לתשובה והושיט לי בהסתר חפיסת סיגריות. אמרתי לו שאיני מעשן. הגרמני היה נבוך ולבסוף אמר שאתן את הסיגריות לאבא שלי. הרגשתי שהוא רוצה לעשות טובה. לקחתי את הסיגריות אך לא אמרתי לו תודה.
באחד הערבים ישבתי על משטח בטון רחב על אדן החלון. רוחב החלון היה כ50- ס"מ ונאלצתי לשבת בקיפול רגליים. התכוונתי להישאר שם ללילה. היה ליל ירח עם רוח מערבית נעימה. לפתע שמעתי ירייה, וכמו שזה קורה בסרטי מתח התגלגלתי במהירות לתוך החדר. מכיוון שישבתי על החלון בלא תזוזה החליט השומר כנראה לנסות את יכולתו בקליעה. למזלי לא פגע בי. למחרת בבוקר ניגשתי לחלון וראיתי חור במרחק קטן מאוד מן המקום בו השענתי את ראשי.
ביום הרביעי לשהותנו במבצר היה חם והרגשתי שאני חייב להתרחץ. הברזים שהיו במבנה נועדו רק לשתיה. מאחר ותמיד הלכתי עם בגד ים, לקחתי מגבת נכנסתי למבנה והצלחתי לשטוף את עצמי. פתאום הופיע גרמני עם מקל ביד ומבלי לומר דבר התחיל להנחית מכות על הזרוע השמאלית שלי. הסתכלתי לו ישר בעיניים בזלזול ומבלי להוציא הגה. הוא כנראה ציפה לשמוע צעקות… הוא עזב אותי והלך. הזרוע שלי היתה נפוחה מהכתף ומטה. היה לי ברור שאני חייב לברוח מהחיות האלה.
שני משלוחים של 400 איש כבר נשלחו מן המבצר ולא ידענו לאן לוקחים אותם. הסתובבתי בחוסר מנוחה בחצר והנה אני רואה ארבעה בחורים צעירים מאנשי הצלב האדום. אחד מהם התקרב אלי ואת מי אני רואה?! את חברי הנוצרי דינו טוליה, זה שליווה אותי בדרך למגרש הכדורגל וניסה לשכנע אותי לא להיכנס לשם. דינו שאל אותי אם יש לי תצלום, מכיוון שהוא מתכוון לסדר לי תעודה של חבר בצלב האדום, וכשהם יצאו אני אצא יחד איתם. ידעתי שהגרמנים הם דייקנים וקפדנים מאוד וחששתי שהם יבחינו שנכנסו שלושה ויוצאים ארבעה, לא רציתי לסבך אותם, ולמרות שהיו לי שני תצלומים, אמרתי לו שאין לי. טוליה היה עצוב מאוד ואמר שמחר הוא יבוא שוב ויחפש דרך אחרת להוציא אותי. למחרת נפגשנו שוב, חיפשתי מקום רחוק משדה הראייה של השומר וטוליה פרש לפני תכנית חדשה: נודע לו שמי שמתחתן עם נוצרייה ומתנצר, יכול להשתחרר. הוא סיפר לי שנטצה, בחורה שהיתה איתנו בחבורת מטפסי ההרים, אמרה שהיא מוכנה להתחתן איתי. סירבתי על המקום. למרות שהחתונה היא רק למראית-עין, הדבר הזה היה פוגע בשמה הטוב של הבחורה. אמרתי לדינו שימסור לה את מלוא הערכתי על נדיבותה ושלעולם לא אשכח זאת. לא רציתי שבריחתי תפגע באף אדם שקרוב אלי.
בינתיים לא הפסקתי להסתובב בחצר ולתכנן את הבריחה. יום אחד בא אלי צעיר יהודי, שהוריו היו עשירים מאוד, ואמר לי שהוא מוכן לתת לי חצי מרכושו אם אקח אותו איתי. התפלאתי מאין הוא יודע על תוכניותי, כנראה שידעו שאני אמיץ והעריכו שאנסה לעשות זאת. עניתי לו שאני מצטער, שאיני מעוניין ברכוש שלו ושאני לא בורח.
ההיגיון הבריא אומר שלשניים יותר קל לברוח מאשר לאחד, לכן בחרתי בצעיר שהכרתי אותו היטב, הוא היה בחור טוב ואמיץ. הסברתי לו את תוכניותי והוא הסכים מיד. ניגשנו למעקה והראיתי לו את התוכנית בשטח וגם דאגתי להבהיר את הסכנות הכרוכות בה. סיכמנו שלמחרת נגיע למקום בשעות הכי חמות. אני אעמוד עם הגב למעקה ואסתכל על השומר ועל פתח האולם שלא יופיעו לנו פתאום אנשים בלתי צפויים.
למחרת הגענו למקום על פי התוכנית. השומר צעד הלוך וחזור, חצי רדום. חיכיתי שיפנה את גבו ואמרתי לחברי להרים את רגלו ולהמשיך לרדת… אם אתם חושבים שרק בסרטים יש מצבים כאלה, כדי להגביר את המתח, אז אתם טועים, כי בדיוק כשהוא הרים את הרגל שמענו רעש של דלת נפתחת, עצרתי אותו במהירות ואמרתי לו להחזיר את הרגל פנימה. מהאולם יצא הגרמני שיומיים קודם לכן נתן לי קופסת סיגריות. הוא הסתכל עלינו ללא סימני חשד מיותרים.
בכל מיני תחבולות הצלחתי להתחמק מהמשלוחים הראשונים. ביום השביעי לשהותנו במבצר, לפנות ערב, הודיעו לנו להתכונן למשלוח. לא היו לנו חפצים או מזוודות כך שתוך זמן קצר היינו מוכנים. נודע לנו שהמשלוחים נעשים בספינות, דרך הים. עובדה זו הולידה תוכנית חדשה: כאשר יחשיך אקפוץ מן הספינה למים, אפילו אם הסיפון יהיה גבוה. הרי בקורפו קפצתי כבר מגובה של 15 מטר!
הגרמנים בחרו לארגן את המשלוחים בלילות ללא ירח, כי פחדו מההפצצות של הבריטים. בתקופה הזאת חשוב היה לבריטים לשבש את דרכי התחבורה הגרמניים, ביבשה ובים, והם הפציצו כל ספינה שהיתה באזורי השליטה של הגרמנים. התחלנו לרדת למנהרה (לא המנהרה שאני רציתי לברוח דרכה) בדרך לים. פתח המנהרה היה מואר, ישב שם קצין נאצי ליד שולחן עם רשימות, רשימות של מספרים ולא של שמות. בקצה המנהרה הפונה לים היו קשורות שתי ספינות. הספינות היו איטלקיות עם סיפון שטוח ולא גבוה מעל פני המים, בעלת שני מנועים (לימים נודע לי שקראו להן צטרה). מתחת לסיפון היה חלל גדול. המזל לא האיר לי פנים. שתי הספינות היו מחוברות זו לזו בכבל פלדה, הספינה הראשונה גררה למעשה את הספינה השנייה, ואני ומשפחתי הוכנסנו לספינה הראשונה. עברתי דרך חדר המלחים, שלושה נאצים צעירים והבחנתי שהם מסתכלים עלי בהבעה ברורה של רחמנות. הם כנראה ידעו לאן לוקחים אותנו. אחד מהם התקרב אלי והגיש לי ספל קפה. היה לו מין מבט כזה, כאילו אומר: "תעשה טובה, קח". לקחתי את ספל הקפה, החזרתי לו מבט אך לא אמרתי דבר. שתיתי את הקפה, החזרתי את הספל למקום בו ישבו המלחים ללא מלה. הסתכלתי לכיוון המנהרה וראיתי שכל היהודים כבר הועלו על הספינות, אך הספינות עדיין לא זזו מהחוף.
לפתע ראיתי גרמני יוצא מן המנהרה מתקרב לספינה ומבטו משוטט על העומדים בה. אני בטוח שמעולם לא ראיתי אותו. הוא בחן אותי ואחרי שהחליט שאני האיש אותו הוא מחפש הוא הצביע עלי ואמר "קום הייר" (בוא הנה). עליתי על הקרש שחיבר את הספינה לחוף וניגשתי אליו כשאני תוהה מה הוא רוצה ממני. ואז הוא אומר לי בשפה משובשת, כשהוא עושה הפסקה בין מלה למלה כדי שאבין היטב: "דרי ציבילי לוקי לוקי" (דרי – שלוש בגרמנית, ציבילי – אזרחים באיטלקית, לוקי – לראות באנגלית). באופן דיבורו נשמע כבעל כוונות טובות. מדבריו הבנתי ששלושה אזרחים רוצים לראות אותי. הסכמתי להתלוות אליו. עברנו דרך קצין הגסטפו שיש ליד השולחן, הגרמני אמר לו משהו והוא לא התנגד ליציאתנו. הלכנו זה בצד זה. לא היתה לי סיבה לפחד אך גם לא הייתי אופטימי. עברנו ליד המעקה וזה הזכיר לי את כל תכניות הבריחה שלי, ואיזו מחשבה חלפה במוחי, האם הגרמני שנתן לי סיגריות היה עוצם עין ומאפשר לנו לברוח או שהיה מזעיק את השומר ויורה בנו? המשכנו ללכת לשער היציאה מן המבצר ועברנו אותו ללא התנגדות. הסתכלתי לפני וראיתי את המגרש בו ריכזו אותנו ובו גם שיחקתי כדורגל וקריקט… מצד שמאל ראיתי את המבנה העגול, עם במה מקורה בגג. המראות האלה זכורים לי כל כך בבהירות. זה היה ביום חמישי, על הבמה ניגנה התזמורת הפילהרמונית (היו שם שתי תזמורות והן היו מנגנות שם לסירוגין, פעם זו ופעם זו, לפני הקהל, חופשי ללא כרטיסים). לי אף פעם לא היתה סבלנות להישאר ולהקשיב והייתי הולך ובא ומסתובב בטיילת. העדפתי להסתכל על בנות… לא היה מקובל ללכת כך סתם עם בנות והיינו רק מחליפים מבטים בינינו. כאשר עמדתי שם עם הגרמני עלו כל הזיכרונות והציפוני בגעגועים. ואני גם זוכר את הסיטואציה המשונה הזאת – כאן מנגנת התזמורת לקהל חופשי ומאושר ומצד שני אנחנו, היהודים מובלים בספינות למקום ומטרה לא ידועים. עברו כמה דקות ואיש לא הגיע. לא ידעתי מי הם שלושת האזרחים ומה הם רוצים. חשתי פתאום שאולי זו ההזדמנות לברוח, לרוץ בזיג זג ולהתערב בין האנשים… אך זו היתה התאבדות ודאית – הייתי מטרה לשני גרמנים, אחד עם רובה ואחד עם אקדח. משחלפו כמה דקות אמר לי הגרמני בתנועות ידיים שנחזור על עקבותינו. ניסיתי לשכנע אותו שנחכה עוד קצת אך לשווא. שוב אכזבה.
חזרנו לספינה וגם הוא נשאר בה. הוא היה אחד המלווים של ההפלגה. כל הזמן הטרידה אותי המחשבה מי זה יכול היה להיות. אולי החברים שלי תכננו משהו כדי להוציא אותי… אחרי מספר חודשים, כשחזרתי לקורפו התבהר לי העניין.
לאחד החברים שלי היתה חנות למשקאות קלים וחריפים. היו בה גם כמה שולחנות, כמו בבית קפה. הגרמני הזה היה בא לשבת שם ולשתות. כשנודע לחברים שלי שהוא המלווה של המשלוח האחרון של יהודי קורפו, הם החליטו לנסות לשכנע אותו שיוציא אותי מהספינה תמורת כסף רב, ואף הבטיחו להעביר אותו לפרטיזנים ביוון, שיישאר שם עד שתסתיים המלחמה (זה היה בסוף המלחמה, כשהגרמנים היו כבר במצב של נסיגה מרוב ארצות הכיבוש). הוא הסכים, והם סיכמו ביניהם על השעה ועל המקום. החברים שלי היו מאוד מרוצים מההצלחה המהירה. אך גרמני אחר שישב שם בפינה והיה עד להסתודדות הזאת אמר להם שיזהרו, שהוא מכיר אותו היטב. הוא אמר להם שהאיש מסוכן מאוד, שהוא מוכן לעשות הכל למען הכסף, הוא ינצל אתכם אך גם יסגיר אותכם וכדאי לכם להיעלם לכמה ימים. החברים החליטו לא לבוא לפגישה. מאוחר יותר הבנתי למה נתנו לו השומרים להעביר אותי כל כך בקלות – הוא דאג להכניס אותם בסוד העניינים.

הבריחה

הספינות עגנו ברציף וכשהתחיל להחשיך הופעלו שני המנועים והספינה הראשונה החלה לצאת מהרציף, הספינה השנייה נגררה אחרינו. וכך נעקרו 800 היהודים האחרונים מהאי קורפו, שם היתה מושרשת משפחתי כ- 600 שנה.
הרהרתי איך לקפוץ לים, לצלול ולהגיע בחזרה לחוף. חששתי שלא אספיק להתרחק והספינה שנגררה אחרינו תעלה עלי. אך נשארתי אופטימי, הייתי בטוח שאצליח מתישהו. לאחר הפלגה של מספר שעות הגענו לאי לפקס, דרומית לקורפו. הבוקר כבר הפציע, קשרו את הספינות לרציף והרשו לנו לרדת לנמל הקטן. התחלתי לבדוק את השטח. מסביב לנמל היתה גדר תיל ולידה ניצבו שלושה שומרים חמושים, מרוחקים זה מזה. השער לנמל היה ברוחב של כ12- מטר. השומר שעמד ליד השער השגיח עלינו ועל המשאיות שיצאו ונכנסו. היה יום חם. מחוץ לגדר ראיתי אזרחים בודדים שעמדו והסתכלו עלינו, אך אסרו עלינו לדבר איתם (כשחזרתי לקורפו לאחר המלחמה, סיפרו לי שבמשלוח שהיה לפנינו ביקש אחד מהיהודים שהיה מעשירי קורפו סיגריה מכומר שעמד מחוץ לגדר. כשראה זאת השומר הוא תפס את היהודי, הכריח אותו לכרוע על הברכיים והרג אותו לעיני אשתו. לכומר הוא החטיף אגרוף בפרצוף). למרות שלא ידעתי על כך כשהייתי באי, נהגתי בזהירות. עמדתי בגבי אל הגדר ושאלתי את אחד האזרחים אם הוא מכיר כמה אנשים מהאי לפקס. את שמותיהם ידעתי משהותי בגלות איתם. כאשר אמרתי את השם השלישי שמעתי התלהבות בקולו, והוא אמר לי שהוא אכן מכיר אותו ושיש לו בית קפה לא רחוק מהנמל. ביקשתי שימהר לקרוא לו לגדר של הנמל. הייתי אחוז התרגשות כשראיתי את חברי מתקרב לגדר. שמתי יד אחת על השנייה, כדי להסתירה, ועשיתי כמה סימנים באצבעות כדי שיבין שאני מעוניין לברוח. כל זה ארך רק כמה שניות, הוא נענע בראשו הבהיר לי שהוא מבין והלך.
קשרתי מטפחת לזרועי שיחשבו שאני תורן, הסתכלתי כל הזמן לכיוון השער והסתובבתי ממקום למקום. בשטח הנמל היה מבנה חד-קומתי עם דלת ושני חלונות, אלה היו המשרדים של פקידי הנמל. המבנה הזה היה קרוב יותר לרציף מאשר לשער היציאה. ראיתי אזרח יווני נכנס דרך השער והשומר נותן לו לעבור מבלי לשאול אותו דבר. זה היה אחד מפקידי הנמל, הוא הסתכל עלי כל הזמן ואני הבנתי שהחבר שלי שלח אותו. נעמדתי בגבי אליו, קרוב למבנה המשרדים. הוא אמר לי לעמוד ליד החלון של המשרד ונכנס פנימה. הצמדתי את ראשי לתריס כדי לשמוע את הצעותיו, והנה אני שומע את קולו אומר לי שהוא יצא מהמבנה, ישאיר את הדלת פתוחה ועלי להיכנס פנימה ולסגור את הדלת מבפנים. בערב, כשיפליגו הספינות הוא יחכה עד שהשומרים יעזבו ויבואו לקחת אותי מהמבנה. התכנית הזאת לא נראתה לי. כבר הספקתי להכיר את דייקנותם של הגרמנים וידעתי שהם יספרו את האנשים לפני ההפלגה, ואם יחסר אחד יבוא כמובן לחפש אותו במבנה. אמרתי לו שעדיף שאקפוץ לים, בצלילה ובשחייה אגיע לאחד החופים, עליו רק להגיד לי לאיזה חוף כדאי לי לשחות שבו יוכלו לחכות לי ולהביא לי בגדים יבשים. הפעם לא נראתה התוכנית בעיניו. "אתה יודע מה?" הוא אומר לי, "אני אצא דרך השער ליד השומר ואחכה לך במרחק מסוים מהשער ואתה תצא כמה רגעים אחרי ותמשיך ללכת אחרי עם שמירת מרחק, כדי שלא יזהו את הקשר בינינו". זה נשמע ממש טוב. תוכנית פשוטה, נהדרת אך גם מסוכנת מאוד.
היתה שעת צהרים חמה. השומר צעד באיטיות הלוך וחזור. לא היה לי הרבה זמן למחשבה והחלטתי שהפעם אני עושה זאת. מפאת החום כמעט ולא הסתובבו יהודים בחוץ. עם מטפחת התורן יכולתי להתקרב כ 15-מטר מהשער מבלי שהשומרים יחשדו בי. השומר שליד השער נעמד לפעמים, פעם בצידו הימני ופעם בצידו השמאלי של השער. חיי היו תלויים ב15- המטרים שלפני השער. כאשר ראיתי את השומר נשען על עמוד הברזל של השער, בגבו אלי, החלטתי שאני לא מסתכל יותר על שלושת השומרים האחרים וצועד לכיוון השער כשמבטי צמוד לשומר שלידו. הצמדתי את ידי הימנית לשמאלית והורדתי את מטפחת התורן מזרועי. קשה לתאר את הרגשות שעוברים בך באותם רגעים גורליים. התקרבתי לשער בתחושה שעוד מעט ינעץ בי איזה כדור… והנה אני מחוץ לשער. המשכתי ללכת באופן הכי טבעי, כאילו שאין שומרים ואין גדר וחיפשתי בעיני את חברי הנוצרי, שאמור היה לחכות לי וללכת לפני במרחק מסוים, כדי שאם יתפסו אותי לא יקשרו אותו עם מעורבות בבריחה. הוא הלך לאט על מנת לא לצאת מטווח ראייתי, פנה ימינה והגיע לצומת ובצומת שוב פנה ימינה. כשאני הגעתי לצומת נמתח לפני כביש ישר כמו סרגל באורך של כחצי ק"מ, ומשני צידיו בתים. והרגשתי הקלה והייתי בטוח שהגורל משחק לטובתי, והנה, כמו שאני נכנס לכביש אני רואה בדיוק מולי את הגרמני שהוציא אותי למגרש הכדורגל לפני הפלגת הספינות. הוא עמד במרחק 30 מטר ממני ולידו יהודי מהספינה שכנראה הציע לו כסף תמורת שחרורו (ליהודי קראו שלמה, הוא היה חייט). בנקודה שאני פגשתי אותם הוא כנראה אמר לשלמה שהוא חופשי חיכה לקבל את הכסף, וכשהכניס את הכסף לכיסו אמר לו לחזור לנמל. בבת אחת זיהיתי אותו והוא כנראה זיהה גם אותי, הוא התבלבל ובמקום להוציא את האקדח ולירות הוא התחיל לצעוק: "עצור!". הספקתי לראות את חברי נכנס לסמטה מצד שמאל והתחלתי לרוץ כמו מטורף לכיוון הסמטה. כשסובבתי את ראשי לא ראיתי את הנאצי רודף אחרי, הוא כנראה העדיף את שלמה שהיה לידו ולא רדף אחרי.
חברי נעצר על יד חנות גדולה, הגעתי אליו והוא אמר לי להיכנס במהירות ולחכות בפנים עד שיבואו לקחת אותי, ונעלם. נכנסתי, סגרתי את הדלת, הסתכלתי מסביב וראיתי שאין איש (כנראה השאירו את החנות בכוונה לא נעולה). נעלתי את הדלת מבפנים על וו וכדי להרגיש בטוח, חיפשתי ומצאתי מוט ברזל ונעמדתי ליד הדלת. הסתכלתי מסביב וראיתי קופסאות צבעים וחביות עם אבקת צבע. לא היה לי שעון, אבל תוך זמן קצר שמעתי דפיקות בדלת ומישהו אומר ביוונית: "אניקסה" (תפתח). לא הנחתי את מוט הברזל, עדיין חששתי ממזימה גרמנית. בפתח עמד יווני לא מוכר לי ואמר לי בשקט: "בוא". עברו מאז למעלה מ50- שנה ועד היום איני יכול לשכוח את הרגשת הנועם והרווחה כששמעתי קול נעים ושקט אומר לי: "בהצלחה". סובבתי את ראשי לראות מנין בא הקול וראיתי צעירה שמסתכלת בי במבט מלא דאגה. התרחקנו מהחנות. הלכנו בצעידה לא מהירה על מנת לא לעורר חשד, וכדי להוסיף על המתח והפחד – חלף לידי אופנוע עם חייל גרמני, אך הוא כנראה לא ידע כלל על הבריחה.
יצאנו את גבולות העיר והגענו לחווה, מוקפת עצים רבים. את פנינו קיבל יווני קשיש עם נכדו הצעיר. כנראה שהקשיש חיכה לנו משום שהוא לא גילה שום סימני הפתעה. המלווה שלי מסר לו ד"ש ונעלם בין העצים. כשדיברתי עם הזקן התברר לי שהוא קרוב משפחה של אחד מהחברים שהיו איתי בגלות. לאחר איזה זמן הופיע פתאום איש מבין העצים, הניח יד על כתפו של הזקן ושוחח איתו. לא שמעתי אף מלה אך כנראה שהם דיברו עלי. כשנשארנו לבד סיפר לי הקשיש שנודע לגרמנים שברחתי והם מחפשים אחרי, הם בטוחים שתושבי האי עזרו לי והודיעו שאם לא יסגירו אותי תוך 24 שעות – יוצאו להורג שישה בני ערובה.
לפי התכנון הייתי צריך להישאר בחווה, אך עתה, אחרי האולטימטום הגרמני ביקש ממני הקשיש לעזוב את המקום, והוסיף: יעבירו אותך לפרטיזנים שביוון או יצרפו אותך לפרטיזנים שנמצאים כאן באי, על הר גבוה, וביניהם נמצא עוד יהודי מקורפו שברח בעזרת המפלגה הקומוניסטית מהמשלוח שלפני המשלוח שלי. אך אני מציע לך, אמר הזקן, לעבור ליוון, שם הרבה יותר בטוח. וכפי שהתברר בעתיד הוא צדק בהחלט. אך אני העדפתי להישאר באי הזה ולהצטרף לפרטיזנים על ההר, חשבתי שבמצבי הנפשי יהיה לי יותר קל עם עוד יהודי מקורפו שנמצא באותו מצב. הקשיש ניסה לשכנע אותי בטון אבהי להצטרף לפרטיזנים שביוון, אך אמר שהוא יעזור לי בכל דרך שאבחר. הוא הצביע על עץ ואמר לי ששם יש קרשים ומזרון ואוכל לנוח עליו עד שיגיע האיש שייקח אותי לפרטיזנים. התעורר בי חשד קל כשאמר לנכדו יורגוס להיכנס הביתה. חשבתי בלבי שאם יהרגו את ששת בני הערובה יחלש קצת רצונם לעזור לי. כדי לבחון אם לחשד שלי יש בסיס ביקשתי שישאיר את יורגוס יחד אתי. הוא הבין את מה שעובר במוחי ואמר לי: "אתה לא מכיר אותנו, אפילו אם יהרגו את כל תושבי האי – אנחנו לא מסגירים. אני פשוט לא רוצה שיתפסו אותך, החווה הזאת מאוד קרובה לעיר", ופנה לנכדו ואמר לו להישאר איתי. התביישתי בחשדנות שלי וביקשתי מיורגוס להיכנס הביתה. הוא היה כבן 15 והסתכל עלי בהערצה ואהדה.
התחיל להחשיך. עליתי על העץ ומרוב עייפות נרדמתי מיד. איני יודע כמה זמן עבר עד ששמעתי קולות כחכוח גרון, כאילו מישהו רוצה להעיר אותי בשקט. פקחתי את עיני וראיתי צל של בן אדם. הוא אמר לי לרדת מן העץ והתחלנו לצעוד לכיוון ההר. הרגשתי כמו ילד שהולך אחרי המדריך שלו, ללא חשש וללא פחד. בדרך נכנסנו לאיזה בית חד-קומתי שעל מפתנו עמדה אישה. המלווה שלי שאל אותה אם הגיע מישהו הביתה (איני זוכר את השם) והיא ענתה שהוא בבית, שוכב חולה במיטה. זה היה גבר כבן 30, שהיה כנראה קצין אצל הפרטיזנים. המלווה שלי הגיש לו איזה פתק לקריאה. כסיים לקרוא הוא לחץ את ידי ואמר לי: "בהצלחה". הודיתי לי, איחלתי לו בריאות ועזבנו את הבית.
בדרך ראיתי מרחוק גרמני נוסע על אופנוע. המלווה שלי נשאר אדיש ורגוע כך שגם אני לא נכנסתי ללחץ. הגענו לרגלי ההר והתחלנו לעלות בדרך תלולה. מאחורי אחד הסלעים ראינו דמות עם רובה מכוון אלינו. המלווה זרק סיסמה והדמות הורידה את הרובה וחיוך התפשט על פניה, והנה אני רואה לפני בחורה צעירה וסימפטית. לאחר שהראינו לה את המכתב היא הרשתה לנו לעבור. המלווה שעד עכשיו לא הוציא מלה מפיו, אמר לי שיש שמירה ולא כל אחד יכול לעלות להר של הפרטיזנים. ברכב בכלל לא היתה אפשרות לעלות אל ההר. מפסגת ההר ניתן היה להשקיף לכל הכיוונים. כל הפרטיזנים היו קומוניסטים בהשקפתם. שאלנו היכן המפקד אלס. נכנסנו למבנה שבו עמד שולחן פשוט ולידו ישב איש לבוש בבגדי איכרים, ללא דרגות. זה היה מפקד הפרטיזנים. הוא קרא את הפתק שהיה בידינו ואמר למלווה שהוא יכול ללכת ולהשאיר אותי כאן. הודיתי למלווה ומאז לא ראיתי אותו יותר.

בני הערובה
נודע לי שלפני שעברו 24 שעות לאולטימטום הצליח ראש האי לשכנע את הגרמנים שהנוצרים באי הם אנטישמים, וההוכחה לכך שאף פעם לא שכנו יהודים באי, וזה לא מתקבל על הדעת שנסכן את חיינו על מנת להציל יהודי ולעזור לו לברוח. הגרמנים השתכנעו ושחררו את בני הערובה. והיה גם מקרה טראגי שאף הוא שיחק לטובתי. ספינה שהפליגה מקורפו לפיראוס עשתה חניית ביניים באי לפקס. צעיר שהיה על הספינה יצא לטייל קצת, איחר לחזור והספינה הפליגה בלעדיו. מרוב ייאוש ודיכאון הוא תלה את עצמו. התושבים ראו בזה הזדמנות לטשטש את בריחתי והפיצו שהצעיר שהתאבד זהו היהודי שברח מהגרמנים.
החיים על ההר עם הפרטיזנים

המפקד שאל אותי אם אני יודע להשתמש ברובה. אמרתי לו שהייתי צריך להתגייס ב1941- אך בגלל המלחמה לא גייסו אותי, כך שאין לי כל היכרות עם שום צורה של נשק. הוא שאל אותי בחיוך אם אני מסכים ללמוד להשתמש בכלי נשק נגד הגרמנים, "אתה מוכן להרוג גרמנים?" שאל, "אם אוכל, אהרוג גרמנים בתחושה נפשית נהדרת", עניתי לו. הוא היה מרוצה, לחץ את ידי ואמר לי להרגיש חופשי בשטח ושיודיע לי מתי נתחיל באימונים. הדבר הראשון שרציתי היה למצוא את היהודי מקורפו. פגשתי פרטיזנים בדרך שהיו לבושים בצורה מוזרה, חלקם בבגדי איכרים, חלקם בבגדים עירונים, אחדים לבשו מכנסי צבא איטלקיים וחולצות צבאיות גרמניות, אך איחדה אותם מטרה משותפת – המלחמה בחיה הנאצית האכזרית וזה יצר קירבה נפשית גדולה בינינו.
והנה אני פוגש כאן את הבחור שהיה איתי בגלות באי פקסי, שמו הפרטי היה אפוסטוליס. מבטינו נפגשו והוא הכיר אותי מיד. הוא היה מופתע לראות אותי כאן ואני סיפרתי לו בקיצור על השתלשלות העניינים, על הטרגדיה של יהודי קורפו ועל עזרתם הנפלאה של כל האזרחים היוונים. דיברנו בגעגועים על התקופה שעברנו בגלות ועל חברנו ונגליס (בעל בית הקפה שליד הנמל). שאלתי אותו אם הוא מכיר את היהודי מקורפו שנמצא כאן, והוא אמר שרק לפני כמה רגעים הוא ראה אותו נכנס למערה. המערה היתה חבויה בין סלעים ענקיים. גובהה היה שני מטר ורוחבה כשלושה מטר והיא היתה די ארוכה ומפותלת. שם פגשתי את היהודי מקורפו ששמו היה בלסטרה. הוא למד בתיכון יחד עם אחי האמצעי, שלום. אף פעם לא דיברתי איתו לפני כן, הוא היה טיפוס דוחה ולא נעים (העתיד הוכיח שצדקתי). שנינו לא התלהבנו מן הפגישה. הרהרתי לעצמי שאולי עדיף היה לעבור לפרטיזנים ביוון…
ראיתי אנשים הולכים לכיוון מסוים והתברר לי ששם מחלקים אוכל. נעמדתי בצד וחיכיתי. כשהתברר להם מי אני פינו לי מקום בתור ואף נתנו לי זכות קדימה. האוכל לא היה משובח ביותר, אך זה היה הדבר האחרון שהדאיג אותי. היתה שם תופעה מופלאה, המפקדים של הפרטיזנים, שכאמור הסתובבו בלי דרגות, נעמדו אחרונים בתור לאוכל, ולא תמיד הספיק האוכל לכולם… זה כמובן הרים את המורל של הפרטיזנים והעלה את כבודם של המפקדים בעיני פיקודיהם. את המזון קיבלנו מתרומותיהם של הכפריים ומהמפלגה הקומוניסטית. המפלגה הקומוניסטית ביוון לא זכתה לשום סיוע כלכלי או צבאי מהרוסים. הנשק שהיה לנו היה גרמני או איטלקי, ממה שהצליחו לקחת ולהסתיר מתקופת המלחמה שבין יוון לאיטליה. בין הפרטיזנים היו גם בחורות. ראיתי קבוצה שעולה להר וביניהם בחורה פצועה בגבה, ראיתי דם נוזל מכתפה. התקרבתי אליה ואמרתי לה שיש לה פצע בגב. היא חייכה אלי ואמרה: "ההרים רגילים לשלג…" והמשיכה ללכת. היא עוררה בי התפעלות וכבוד. הסתובבתי בשטח וראיתי מגרש מוקף בחוטי תיל עם שומר בפתח ובתוכו כ15-20- איש. שאלתי מי הם והשומר אמר לי שאלה הם יוונים ימניים מהצבא של זרבס.

עם אנשיו של זרבס

את זרבס הזכרתי כבר מתקופת הגלות באי פקסי, כשחיפשתי מישהו שיעזור לי בבריחה משם.
הגעתי לפרטיזנים ללא שום ציוד, הייתי רק עם מכנסיים וגופיה. בלילה הראשון על ההר סבלתי מאוד מהקור. לדוד, היהודי מקורפו היו בגדים חמים, אך ידעתי שהוא חולני, ולכן הוא גם עבד במשרדו של המפקד, ולא העזתי לבקש ממנו דבר. שאלתי את חברי אפוסטליס אם הוא יכול להשיג לי חולצה והוא ענה לי במבוכה שאין ברירה, צריך לחכות שייהרג איזה גרמני או איטלקי ורק אז אוכל לקבל את בגדיהם. ביום השלישי לשהותי שם ראיתי את הפרטיזנים מתכנסים למסדר ויוצאים לפעולה. רק אז הבנתי מדוע לא התקיימו אימונים, כי הם היו עסוקים בתכנון פעולה גדולה נגד הגרמנים. הם היו אמורים לרדת לעיר, שם היו מרוכזים הגרמנים, ולנסות לשחרר את האי משליטתם. כנראה שהיתה הלשנה ומתוך 400 פרטיזנים נהרגו בפעולה כ250- לוחמים. המפקד אמר לאלה שנותרו בחיים לנסות לברוח ולהציל את חייהם. בא שליח מיוחד להר להזהיר אותנו מפני הגרמנים.
נשארתי לבד עם דוד בלסטרה. החלטנו לעזוב את המקום מבלי שהיתה לנו כל תוכנית. לא הכרנו את השטח והחלטנו ללכת באופן כללי מערבה. רציתי לקנות לעצמי חולצה ושאלתי את דוד אם יש לו קצת כסף והוא ענה לי בשלילה. דוד היה מיואש לגמרי ואני ניסיתי לעודד את רוחו ואמרתי: "מה העניין? עשינו את הבלתי אפשרי – ברחנו מהנאצים, כדאי לחשוב על זה, ואם עזר לנו הגורל בעבר למה שלא ימשיך לעזור גם בעתיד. אנו צועדים בדרך שמשני צידיה פעורה תהום, אם נגיע למצב של חוסר ברירה, נקפוץ לתהום ונגמור עם הסבל, אך בינתיים חייבים להיות אופטימיים". הרגשתי שדברי חדרו ללבו, על פי צורת ההליכה והבעת הפנים.
עדיין לא הציק לנו הרעב והצמא והמשכנו ללכת באזור ריק מישוב. לפתע בא מולנו אזרח וכאשר ראה אותנו שלף אקדח. עצרנו, והוא שאל בקול תקיף: "מי אתם?". אמרתי לו שאנחנו יהודים ושברחנו מהנאצים כאן בנמל של האי הזה. סיפרתי לו שבשנת 1942 הייתי בגלות באי פקסי יחד עם כמה אזרחים מהאי הזה. כשהתחלתי להזכיר שמות והגעתי לשמו של אפוסטוליס, הוא פקח את עיניו ושאל אותי: "אתה מכיר את אפוסטוליס?", "כן" אמרתי לו "היינו יחד בגלות ולאחרונה היינו יחד אצל הפרטיזנים". הוא כמעט בכה ואמר לי בעצב: "הוא בן דוד שלי, אתמול יצא לפעולה, נתפס על ידי היוונים הימניים והוצא להורג. לפני ההוצאה להורג הם שאלו אותו מה בקשתו האחרונה, הוא ביקש סיגריה וכאשר גמר לעשן הומת". הוא סיפר לנו שהוא חבר במפלגה הקומוניסטית והטילו עליו תפקיד מאוד אחראי – לעלות להר ולבדוק אם נשארו שם רשימות עם שמות הפרטיזנים, כדי שהגרמנים לא יעלו על עקבותיהם של הפרטיזנים שנמלטו. הוא רשם משהו על פתק, נתן לי אותו ואמר שבעוד כמה מאות מטרים נגיע לכפר ושניתן את הפתק לראש הכפר. נפרדנו ממנו ואיחלנו לו הצלחה.
לאחר כמה רגעים הגענו לכפר קטן. אמרתי לדוד: "אתה רואה, הגורל ממשיך לעזור לנו". לפתע הוא נעצר והתחיל לחפש בכיסיו בהתרגשות. נדהמתי כשאמר לי שהוא איבד חמש לירות זהב, הרי רק אתמול שאלתי אותו אם הוא יכול לתת לי קצת כסף לקנות בגד. הוא היה במבוכה וכדי להוציא אותו מהמצב הזה אמרתי לו: "דוד, בוא נמחק את מה שהיה ומעתה והלאה, במצבנו, רצוי שנתחשב אחד בשני". הוא לא ענה. נכנסנו לביתו של ראש הכפר ועוד לפני שהתחלנו לדבר הוא הציע לנו לשבת ולשתות משהו. זו היתה מחווה מרגשת משום ששרר אז רעב גדול ביוון. הוא קרא את הפתק שבידנו ואמר לנו לשכב לנוח, ואם נשמע צלצול פעמוני כנסיה צריך לעזוב מהר את הבית ולהתרחק מהכפר, זה סימן שהגרמנים מתקרבים. נשארנו כמה ימים בביתו של ראש הכפר. בוקר אחד טיילתי בחוץ ולפתע שמעתי צלצול פעמונים. הסתתרתי בחורשת עצים מרוחקת מהכפר והסתכלתי לכיוון דרכי היציאה מן הכפר. לא היתה שום תנועה, אף צעיר לא עזב את הכפר. חזרתי לכפר בזהירות ושאלתי כפרי אחד: "למה צלצלו הפעמונים?" הוא הסתכל עלי בתימהון וענה: "הרי היום יום ראשון!". מעט אנשים הלכו לכנסיה להתפלל.
לדוד היה אח עורך-דין שהיה לו חבר שעבד בקורפו כמורה אך הוא היה אחד מתושבי האי לפקס. מכיוון שזו היתה תקופת החופש הגדול הערכנו שהוא נמצא באי והחלטנו לבקש שיפגישו אותנו איתו, וקיווינו שהוא ודאי יעזור לנו לעבור לפרטיזנים שפעלו ביוון. ראש הכפר סידר לנו מלווה וביקש שלא נלך ישר למקום מגוריו של המורה, כדאי לעשות תחנות בכפרים כדי לוודא מה המצב עם הגרמנים. באחד הסיבובים הופיע אזרח, עצר אותנו ושאל מי אנחנו. המלווה הסביר לו ואז הוא ביקש שאחזור לכפר שממנו באנו ואודיע לראש הכפר שהגרמנים בדרך ושיש להזהיר את החשודים שיעזבו מיד את הכפר. לא רציתי לעזוב את דוד, כי כל התוכנית המעבר לפרטיזנים ביוון היתה תלויה בו וניסיתי לבקש שדוד יתלווה אלי. ואז הוא שאל: "מה, אתה מפחד?" אמרתי לו שלא וביקשתי ממנו שישמור על קשר אתי אם יסתדר משהו. חזרתי לכפר, העברתי את הידיעה ומיד התחילו הפעמונים לצלצל.
ראש הכפר הציע לי לא לעזוב את הכפר בינתיים והוא מצא לי מקום מסתור. בכרם זיתים, באחד הסלעים היה שקע קטן ושם הסתתרתי. הכפריים הביאו לי מזון ושתיה, אפילו בקבוק יין הביאו. סירבתי לקבל את היין והם אמרו שבמצבי היין יכול רק לעזור (הייתי עדיין רק עם גופיה). עזרתם הנפלאה של האנשים הפשוטים האלה מאוד עודדה אותי והיה לי אמון מלא בהם, דבר שהביא לי שקט נפשי ואמונה בעתיד.
לאחר יומיים-שלושה שהייתי "מקופל" בתוך הסלע הרגשתי חולשה שהדאיגה אותי. הדבר האחרון שהיה חסר לי הוא להיות חולה. הגעתי למסקנה שהמצב נובע כנראה מחוסר תנועה. גיליתי במרחק קטן עץ עם ענפים מתאימים, קפצתי על ענף והתחלתי להתרומם מעלה ומטה. עשיתי את התרגילים האלה בהפסקות של רבע שעה והתאוששתי לגמרי. לאחר שלושה ימים אמר לי הכפרי שהביא לי אוכל שכדאי לעבור לכפר אחר. הלכנו לכפר שקרוב יותר לים, אך למחרת בבוקר אמר לי בעל הבית שהגרמנים כנראה יגיעו גם לכפר הזה וכל הצעירים כבר עזבו את הכפר, קח לך גבינה ולחם ותמצא לך מקום להסתתר. ניסיתי לברר באיזו דרך הלך דוד, אך אמרו לי שלא כדאי להיכנס לכפרים כי הגרמנים עלולים להופיע בכל כפר. מספר הגרמנים באי היה קטן, והם היו עוברים מכפר לכפר, ואם הם לא היו מוצאים מבוקשים הם היו לוקחים בעלי חיים… גם זו היתה אחת המטרות של ביקוריהם בכפרים.
יצאתי לדרך לכיוון שהייתי אמור ללכת עם דוד כדי להגיע לכפר של המורה. בדרך ראיתי איזה מבנה רעוע. התקרבתי אליו פתחתי את הדלת שציריה העלו חלודה וראיתי שאני נמצא בכנסיה שכנראה כבר הרבה זמן לא ביקרו בה. האולם היה ריק, מצד שמאל היתה במת בטון מוגבהת, שם כנראה הטיף הכומר את דרשותיו. התקרה היתה מעץ וממנה ירדו כמה מנורות שמן. הייתי רעב ועייף, נשכבתי על הבמה ונרדמתי מיד. באמצע הלילה העיר אותי רעש חשוד. במצבי כל דבר חשוד קיבל פרצוף של גרמני. הגעתי בקפיצה מאחורי הדלת והחלטתי שהראשון שיכנס יקבל אגרוף בפרצוף, כמו בסרטים, ואני אברח. חיכיתי וחיכיתי כולי דרוך אך שום דבר לא קרה. פתחתי את הדלת בתנועות איטיות, עשיתי סיבוב צמוד לקיר של הבניין וחוץ ממני, מהעצים ומהירח לא נמצא שום דבר חשוד. נכנסתי חזרה ונרדמתי חזרה אך אחרי איזה זמן התעוררתי שוב מאותו הרעש. שוב זינקתי אותה קפיצה ואותו סיבוב מסביב לבית ולא מצאתי דבר. אם הייתי חולם על משהו הייתי חושב שהרעשים באו מתוך החלום, אך לא חלמתי דבר. החלטתי להישאר ער, שכבתי על הגב ופתאום שמעתי שוב את הרעשים ועתה הבחנתי שהם באו מתקרת העץ. היו אלה פשוט חולדות שהסתובבו בין התקרה לגג. יצאתי החוצה ומצאתי מקל, שכבתי איתו אחוז בידי והצלחתי להירדם עד הבוקר. הייתי מאוד רעב ושמתי לב שבאחת המנורות נשאר קצת שמן שצף על פני המים. הורדתי בזהירות את המנורה ושתיתי את השמן טיפה טיפה, כדי שלא יתערבב עם המים שלא היו הכי נקיים.
יצאתי מן הכנסייה והתחלתי ללכת בכיוון מסוים. אחרי כמה זמן הסתבר לי שאני חוזר חזרה לכפר ממנו באתי. עמדתי כמה שניות והרהרתי, ייתכן שהגורל הוא זה שהוביל אותי ואולי זה לטובה… אך בסוף שיניתי כיוון והלכתי על פי התוכנית. והנה אני רואה בתים ראשונים של כפר. שאלתי היכן אני יכול למצוא את ראש הכפר. הובילו אותי אליו וגם כאן נתקלתי ביחס נהדר, אחרי ברכת השלום הוא הושיב אותי לאכול ולא החלפנו מלה עד שסיימתי לאכול. הסברתי לו בקיצור מי אני ומה אני מחפש, והוא אומר לי בהתרגשות: "איפה היית אתמול, רק אתמול העברנו את דוד לחופי יוון. אבל אין בעיה, נמצא לך מלווה שיוביל אותך לחוף שממנו המרחק ליוון קצר מאוד ונמצא סירה שתוביל אותך לשם".
שוב בגד בי דוד בלסטרה. אם לא היה יכול לחכות יכול היה לפחות להודיע לי, כי הכפריים ידעו היכן אני נמצא ולאן פני מועדות. קשה לי עד היום להבין את רוע הלב שלו. הנוצרים עזרו לי בצורה נפלאה ודווקא הוא, שהגורל איחד אותנו למאבק משותף התנהג בצורה מחפירה.

בעל הבית בו שהיתי חזר ולפי הבעת פניו הבחנתי שמשהו לא בסדר. הוא אמר לי שנודע לגרמנים שהפרטיזנים עוזבים את האי בסירות, הם שברו את כל הסירות שמצאו והעמידו שמירה בחופים. אמרתי לו שיביא אותי לחוף כי אין לי בעיה לעבור את המרחק הזה בשחייה. הוא חשש לחיי ואמר שיסתיר אותי בשדות ויביא לי אוכל, עד יעבור זעם. מצאתי את עצמי בכרם גפנים, הענבים עדיין לא הבשילו, אחרת הייתי שוכב על הגב ומפיל ענבים ישר מן הגפן לפי. הזקן שצמח לי התחיל להפריע ולגרד. החלטתי להיכנס לכפר, להסתפר ולהתגלח. מצאתי מספרה ואמרתי לספר: אין לי כסף, אתה מוכן לגלח אותי?" הוא הורה לי מיד להתיישב על הכיסא. במספרה ישב בחור צעיר שהסתכל עלי בסקרנות. כאשר הסתיים הגילוח הוא שאל אותי אם אני מקורפו, כי הוא בטוח שהוא ראה אותי פעם בבית חרושת לסבון. אמרתי לו שאכן אבא היה שותף בבית החרושת לסבון ולפעמים הייתי מזדמן לשם. הסתבר שהוא היה נוסע לקורפו לקנות סבונים ומוכר אותם בלפקס.
יצאתי מן המספרה ושוטטתי ללא מטרה בכפר. נכנסתי לאחד הבתים ופגשתי שם אדם מבוגר שעל פי חזותו לא נראה כפרי. דיברתי איתו והסתבר לי שהוא רופא. בזמן ששוחחנו נכנס אזרח חמוש ברובה, הסתכל עלינו ושאל אותי בתקיפות: "אתה יהודי?" הרופא ענה לו מיד: "מה פתאום, הוא נוצרי יותר ממני!" (הרופא ידע שאני יהודי). הסתכלתי בהוקרה על הרופא, לחצתי את ידו ואמרתי לו: "תודה", פניתי לאזרח החמוש ואמרתי לו בקול שקט ובטוח: "כן, אני יהודי". הוא הורה לי לבוא איתו למרכז הכפר, שם התאספו כבר כ30-40- איש, חלקם חמושים וחלקם לא, עם נשים וילדים ובמרכז ניצב איש עטור זקן רכוב על סוס, רובה תלוי על כתפו ואקדח בחגורתו וסרטי כדורים מצטלבים על חזהו בצורת .X הצעיר שהביא אותי אמר לו שאני יהודי. הוא שאל אותי אם הייתי עם הפרטיזנים הקומוניסטים ואני אמרתי לו שלא היו דברים מעולם, לא הייתי עם הקומוניסטים. הוא פנה לאחד הנאספים ושאל אם הוא יכול לקחת אותי על אחריותו עד שיתבררו עלי יותר פרטים. האיש כנראה רצה להימנע מבעיות ואמר שהוא לא יכול לקחת אותי כי יש לו בנות צעירות בבית… כולם צחקו ואז הופיע הבחור שקנה סבונים בקורפו (את שמו אני זוכר עד היום – אנג'לו (מלאך) חליקיאס) ואמר שהוא מוכן לקחת אותי על אחריותו. הוא הביא אותי לביתו והמשפחה קיבלה אותי ברגשות מעורבים, מצד אחד הם פחדו להסתבך ומצד שני הם רצו לעזור. בבית היו הוריו ואחותו, כבת 17. הרגשתי שם נהדר ובמיוחד זכור לי ריח הקפה, והלחם שנאפה בידי אימו.
היתה לי בעיה רצינית, אנג'לוס נתן לי ללבוש מבגדיו, אך הוא היה יותר רזה ממני וכשהתכופפתי נפרם התפר במכנסיים. קיבלתי מכנסיים אחרות והשתדלתי ללכת זקוף כל היום… היה לי אמון מלא בכפריים ולא עלה בדעתי לחשוד שילשינו עלי. יום אחד ישבתי עם צעירים סביב שולחן מחוץ לבית הקפה. לפנינו השתרעה דרך שעברה בין הבתים. לפתע הופיעה מולנו מכונית פתוחה עם כלב זאב במושב האחורי ונהג גרמני ממושקף ושמנמן. הוא נסע לאט ואחד הצעירים ממש חטף הלם. אמרתי לו בשקט שימשיך לדבר והגרמני חלף על ידנו והמשיך לנסוע. "אתה יודע מי זה?" שאל אותי הצעיר המבוהל "לפני כמה ימים הוא עבר כאן ואמר לנו שאם הוא יתפוס את היהודי שברח, הוא לא יהרוג אותו, הוא יפשיט את עורו בסכין גילוח לפני מותו." אחד החבר'ה שאל אותו אם הוא מכיר את היהודי ולמה הוא שונא אותו כל כך? ואז אמר לו הגרמני בהתרגשות: "היהודים אשמים במלחמה הזאת. היתה לי משפחה בברלין ובאחת ההפצצות של הבריטים נהרגו כולם. הוא צריך לשלם בעד הסבל שלי". שמו היה פלטון (שם יווני). רק אז הבנתי למה הצעיר שלידי היה כל כך מבוהל.
הרגשתי שאנג'לוס משתייך לזרם הימני בראשותו של זרבס, אך לא היתה לו בעיה עם דעותי השמאליות. יום אחד נתקלתי באדם פצוע שצעק שכדור פגע בלבו. בדקתי אותו וראיתי שאין סימני דם בחזה וגם לא בצוואר. הבחנתי בדם באזור הירך. ביקשתי שיזעיקו רופא והגיע אותו רופא שפגשתי באקראי. הוא שאל אותי מה עבר עלי ולקח את הפצוע לטיפול בביתו. הפגיעה בו היתה כנראה מסיבות פוליטיות. נקלעתי לתקופה הכי טראגית בתולדותיה של יוון – מלחמת אחים בין ימניים לשמאליים. אני מודה ששני הפלגים עזרו לי באותה מידה והצילו את חיי.
אביו של אנג'לוס, דימיטריוס, שהה הרבה שנים בארצות הברית ומאז קראו לו כולם ג'ים. ראיתי בפניו שהוא רוצה לומר לי דבר מה אבל הוא היסס. חיכיתי בסבלנות ולבסוף הוא אמר לי את אשר על לבו: "ניסו, אני חושב עליך הרבה, אני רוצה להציל את נפשך." הבנתי מיד מה הוא מתכוון לומר ואמרתי לו: "אתה מציל את חיי יום יום, ולוקח על עצמך סיכון גדול, אבל איך תוכל להציל את נפשי?" הוא התעלם מדברי והמשיך: "דיברתי עם הכומר באי והוא מאוד רוצה שתמיר את דתך." אמרתי לו שאיני דתי אך אם אסכים לכך אחוש שבגדתי במשפחתי ובכל העדה היהודית שנלקחה על ידי הגרמנים מבלי לדעת לאן… הוא לא ויתר והמשיך: "אם תשנה את דתך תהיה חופשי, לא תצטרך להסתתר ולפחד מהגרמנים וכשהם יעזבו את האי תוכל לשוב חזרה ליהדות". אמרתי לו שאני מאוד מודה לו אך נפשית איני יכול לעשות את הצעד הזה. עם תום השיחה, שהתרחשה ביולי 1944, השתררה מבוכה בינינו.
הימים חלפו לאט והרבה שאלות על עתידי הטרידו את מחשבותי. חייתי בתנאים הפשוטים של איכרי האי ונחשבתי כאחד מבני המשפחה, אך הם לא הסכימו בשום אופן שאעסוק באיזושהי עבודה בחלקת האדמה שהיתה להם.
יום אחד אמר לי אחד מחברי בסודיות גמורה שהוא מכיר בחורה צעירה ויפה מאוד, נשואה, שרוצה להיפגש אתי בערב, במקום קצת מרוחק מהכפר. הייתי בן 24 והייתי רחוק מאוד מלהיות נזיר. אך כאן, באי הזה, שתושביו מכל הפלגים עזרו לי בדרך כל כך נפלאה, זה בכלל לא בא בחשבון לבגוד בהם בכל צורה שהיא. אמרתי לו שאני מתפלא עליו שהוא לקח על עצמו תפקיד כזה, אך מבחינתי זה בכלל לא בא בחשבון ושלא יעלה על דעתו לחזור אל הנושא הזה שוב.
אנג'ליס סיפר לי בפנים עליזות שבעל סירת מפרש מתכוון להפליג מסנטה מאורה (בעיר לפקס) לקורפו, וזו הזדמנות מצוינת לשלוח איזה מכתב למי שאני רוצה. אמרתי לו שאני לא מתכוון לשלוח שום מכתב אלא מתכוון לנסוע איתו לקורפו. כל המשפחה התחילה לשכנע אותי שלא אסע, שאם הצלחתי עד עכשיו להישאר בחיים למה לסכן אותם דווקא בסוף. עמדתי על שלי ונפסק הוויכוח.
אנג'לוס אמר שלמרות שהוא מתנגד לנסיעתי הוא יעזור לי להתארגן לקראתה. הוא הציע שאקח את תעודת הזהות שלו, רק נחליף בה צילומים. לשם כך ירדנו לעיר הנמל. הצטלמתי ואנג'לוס לקח את הצילומים, הלך לאיזה משרד להחתים אותם בחותמת והשאיר אותי בבית אחותו. מחדר סמוך שמעתי דיבורים בגרמנית. שאלתי את אנג'לו מה קורה כאן, והוא הסביר לי שאין מה לדאוג, הגרמנים החרימו כאן שני חדרים אבל אין לנו שום קשר איתם. חיכיתי לאנג'לוס שיחזור מן המשרד והוא הגיע עם תעודה שהפכה אותי מניסו מוסטקי, יהודי יליד קורפו לאנג'לו חליקיס, נוצרי יליד לפקס. הבדל הגיל בינינו היה רק שנה אחת כך שהיתה התאמה מושלמת בין ציוני הזיהוי לבין התמונה. חזרנו ברגל לכפר ובהזדמנות זאת עברנו דרך הנמל וראיתי את הכביש הארוך שדרכו ברחתי. במשפחתו של אנג'לוס היתה אווירה כבדה, היה להם קשה להשלים עם העובדה שאני עוזב אותם. על אף שהם השתייכו לזרם הימני שבכפר, הנכונות והרצון לעזור היו משותפים לכולם. נפרדתי מהם בלחיצות ידיים נרגשות.
הלכתי עם אנג'לו לפגוש את בעל הסירה בבית קפה בעיר. הוא הסביר לי שהעניין מסוכן כי הגרמנים בודקים כל סירה שעוזבת את הנמל והוא דרש ממני חמש לירות זהב. אמרתי לו שאין בכיסי פרוטה אך בקורפו יש לי הרבה יותר מחמש לירות, איני יכול להבטיח דבר אך כאשר נגיע לקורפו אעשה את כל המאמצים לגמול לו בנדיבות. התפתח ויכוח ממושך ופתאום התרחש משהו בלתי רגיל, בחור צעיר שישב על ידנו ושמע את השיחה ניגש לבעל הסירה ואמר לו בשקט אך בתקיפות: "אתה תיקח את הבחור ולא תדרוש ממנו אף פרוטה, וכפי שהוא אמר לך, הוא ייתן לך את הכסף בקורפו, אם יוכל. ודע לך, שאם יקרה משהו לבחור הזה בהמשך – אתה לא תחזור יותר לאי הזה". בעל הסירה לא המשיך להתווכח וקבע אתי את שעת הפגישה בנמל. רציתי להודות לבחור שהתערב למעני אך הוא נעלם. המקרה הזה הבהיר לי ששומרים עלי ויודעים כל פרט ופרט מתנועותי. איך זה נעשה לא אדע כנראה לעולם, אך כנראה שהיו אלה הקומוניסטים שדאגו לי מרגע בריחתי מהנמל.
הייתי אמור להיפגש עם בעל הסירה בשעות הערב. הסירה היתה צריכה להיות קשורה לקצה מזח בטון שהיה באורך של כ50- מטר וברוחב 10מטר. לא היתה בעיה לעבור לאורך המזח אבל כעשרים מטר לפניו היה ממוקם המשמר הגרמני בצריף קטן. אמרתי לאנג'לוס שישאיר אותי כאן לבד כי לא היתה לו תעודה, אבל הוא התעקש לעבור אתי את המזח. הלכנו ושוחחנו בינינו, כאילו באדישות, אך הדאגה קיננה בי כל הזמן. יש סצנות שרואים רק בסרטים, אך אנחנו נקלענו למצב כזה במציאות. כמה מטרים לפני המשמר הגרמני ראינו ספינה טבועה ששוכבת על צידה, כשהתרנים והמפרשים כמעט נוגעים במים. המים היו רדודים, חצי מהספינה היתה על קרקעית הים וחציה השני מעל פני המים. והנה התקרבה ספינה גרמנית והנווט לא תמרן כראוי, ונתקל בתרנים של הספינה הטבועה. התרנים נשברו ברעש גדול והסתבכו אלה באלה ועוד סירה שהיתה קשורה לספינה התהפכה למים. שני השומרים הגרמנים יצאו מהצריף והסתכלו על הנעשה בתדהמה ואני ואנג'לוס עברנו את המזח ללא שום ביקורת. בקצה המזח היה מבנה קטן בו ישב רק פקיד מכס יווני אחד. אנג'לוס הסביר לו שאני צריך להישאר במבנה עד שהסירה תעזוב את המזח. הוא הסכים ללא בעיות (יכול להיות שגם זה היה מתוכנן מראש). אמרתי לאנג'לוס שהוא יכול להשאיר אותי עכשיו ולחזור הביתה. התחיל להחשיך והיתה לו דרך ארוכה עד לכפר, ומשפחתו שידעה על כל התוכנית ודאי היתה מתוחה ומודאגת. הבחור הנפלא הזה אמר שהוא לא יעזוב אותי עד שיראה אותי מפליג בשלום מן המזח, כי אם תהיה איזו תקלה הוא ייקח אותי חזרה לביתו בכפר. לבסוף הצלחתי לשכנע אותו וראיתיו מתרחק כשדמעות בעיניו.

ההפלגה מהאי לפקס

נשארתי עם פקיד המכס בצריף שעה ארוכה עד שהחליט בעל הסירה להתיר את החבל ולהתרחק מהמזח. חוץ ממני ומהדייג שהיה בעל הסירה היו בה עוד שני אנשים. בתחתית הסירה היו שקי חיטה או קמח. לבעל הסירה היתה רק יד אחת, היד השנייה נקטעה מרימון תוצרת בית ששימש לדיג. היו ממלאים קופסאות שימורים בחומר נפץ עם פתיל ומדליקים את הפתיל בשעה שנתקלו בלהקות גדולות של דגים. פעם אחת הוא לא הספיק לזרוק את הרימון בזמן והוא התפוצץ וקטע את ידו.
אחרי שהתרחקנו מהמזח הרים בעל הסירה את המפרש הגדול ולאחר מכן את המפרש הקטן שבחרטום הספינה, שבעזרתו מנווטים את הספינה על פי כיוון הרוח. הסירה התקדמה באיטיות מעצבנת, ואותי במיוחד, שכל כך רציתי להתרחק מהשומרים הגרמנים. אחרי שעתיים החליט בעל הסירה שאי אפשר להמשיך עם רוח כל כך חלשה וצריך לחזור למזח, לחכות לבוקר שתתחזק הרוח ורק אז לצאת. ניסיתי לשכנע אותו להמשיך אך ללא הצלחה. חזרנו למזח והוא קשר את הסירה רחוק מהמשמר הגרמני. מעולם לא התפללתי כל כך לרוח חזקה כדי שנוכל לצאת ולהפליג. בארבע בבוקר החליט בעל הסירה לעזוב את החוף והפלגנו. הרוח לא התחזקה וההפלגה דמתה יותר לטיול רומנטי מאשר לבריחה מהמוות. אך בכל זאת הרגשתי חופשי. בעל הסירה החליט שכדאי להשתמש גם במשוטים. רק אני ובעל הסירה ידענו לחתור במשוטים. חתרנו כשמונה שעות ללא הפסקה, הפסקנו רק כדי לשתות מים מן הכד שהיו צריכים להספיק לנו עד שנגיע לאי פקסי, שם היתה אמורה להיות לנו תחנה בדרך לקורפו. לפתע הבחנו במעורפל בצלליות של הרים. בעל הסירה קרא בהתלהבות: "הנה פקסי!" הסתכלתי על צלליות ההרים ואמרתי לו שהייתי באי פקסי ואין שם אף הר, ומה שאנחנו רואים אלה הם כנראה חופי יוון. הבחור היה עקשן והתחיל להתווכח אתי אך בסופו של דבר הסכים אתי ושינה את חרטום הסירה לכיוון פקסי. השעות חלפו באיטיות, כל אחד היה שקוע במחשבותיו. ופתאום אני שומע את בעל הסירה קורא בהתלהבות: "הנה חבית נפט לפנינו". הפסקתי לחתור והסתכלתי לכיוון החרטום והנה אני רואה לפני לא חבית נפט אלא מוקש ימי במשקל של כחצי טון. לא היה לי ספק שזהו מוקש, כי הוא היה עגול והחלק שצף על פני המים היה מלא בליטות, כמו קרניים. לא היה צורך להתקרב הרבה כדי לראות זאת בבירור. כמובן שבעל הסירה התחיל שוב להתווכח אתי. הסכמתי שנתקרב כדי שיראה במו עיניו שהוא טועה. התקרבנו למרחק של עשרה מטר מהמוקש, הוא ראה את הקרניים ומבלי לומר מלה שינה את הכיוון.
המשכנו לכיוון פקסי אך עדיין לא נגלה שום חוף לפנינו. הרגשתי שבעל הסירה נוטר לי טינה וחשבתי שזה בגלל הבחור שהתערב בשיתנו בבית הקפה ובגלל שהוא לא היה בטוח שיקבל ממני את הכסף. שני הנוסעים האחרים לא התערבו כלל בוויכוחים שהיו בינינו אך לפי החיוכים שהם שלחו לעברי הבנתי שהם אתי. כנראה שהרגיזה אותו העובדה שברוב הוויכוחים הוא לא צדק ופתאום הוא אומר לי: "אם לא תפסיק להתווכח אתי נזרוק אותך לים. עניתי לו בחיוך ובביטחון: "דע לך שאני שחיין מצוין ואני יודע שבכל סירה יש פקק בירכתיים, ואם באמת תצליחו לזרוק אותי לים אין לי שום בעיה לצלול ולדחוף את הפקק בלחיצה קטנה, הסירה תתמלא מים ואף אחד לא יגיע לחוף". הוא לא ענה אך שני הנוסעים הסתכלו עלינו ואמרו בפעם הראשונה: "אולי תפסיקו להתווכח כמו ילדים קטנים".

האווירה לא היתה נוחה. המשכנו לחתור ולא ראינו כלום חוץ מים ושמים. הים היה שקט ולא ניתן היה להיעזר במפרש. בעל הסירה הרים מדי פעם את כד המים כדי לבדוק אם נותרו עוד מים, היה לוגם לגימה, נותן לי לגימה והמשכנו לחתור. עד כמה שזכור לי לא הרגשתי כלל הרגשת רעב, איש מאיתנו לא דיבר על אוכל. אני ישבתי עם הגב לחרטום כי עסקתי בחתירה, ולפתע אני שומע את אחד מהם אומר: "נדמה לי שאני רואה יבשה". סובבתי את ראשי ואמרתי לבעל הסירה: "זוהי פקסי". כולנו חייכנו וכל המתח נעלם בבת אחת.
קשרנו את הסירה לרציף והזיכרונות מהגלות כאן החלו להציף אותי בבת אחת. הנה בית הספר שבו גרנו, ומצד ימין בניין המשטרה בה התייצבנו כל בוקר כשהקרבינירים קוראים בשמותינו… התרחקתי קצת ממקום עגינתה של הספינה והנה מתקרב אלי בחור בן-גילי, מחבק אותי ושואל איך הגעתי לכאן כשכל יהודי קורפו נשלחו במשלוחים על ידי הגרמנים. סיפרתי לו בקיצור על כל מה שעבר עלי ושעכשיו אני בדרכי חזרה לקורפו. הוא אמר לי בתקיפות שאין על מה להתווכח, שאני לא חוזר לקורפו, כי יש הרבה גרמנים וכאן בפקסי אין זכר לגרמנים. אתה הולך אתי לביתי בכפר שאינו רחוק מכאן.
הכרתי את הבחור מביה"ס התיכון בקורפו, היינו נפגשים במגרשי הספורט וההיכרות היתה מאוד שטחית, לכן ריגשה אותי כל כך התלהבותו ורצונו העז לעזור לי.

באי פקסי, בשנית

מרוב התרגשות שכחתי להודיע לבעל הסירה שלא אמשיך לשוט אתו לקורפו. הגענו לביתו. הוא הסביר לאימו מי אני והיא הסתכלה עלי בחיוך טוב-לב ואמרה: "עד עכשיו היה לי בן אחד וכעת יש לי שני בנים". כל כך התרגשתי מקבלת הפנים שלא יכולתי להוציא מלה מפי. היא הציעה לי אוכל ורק אז הרגשתי כמה שאני רעב. הם חיו בבית דו-קומתי, נקי ומסודר, וסביב לבית גינת ירק. קיבלתי חדר לעצמי, מרוהט בפשטות, עם שני חלונות שאחד מהם צופה לדרך והשני לאחורי הבית. הייתי עייף משעות החתירה הרבות, שכבתי לנוח ונרדמתי מיד. התעוררתי עם הרגשה טובה, פיזית ונפשית. למזלי היה אלקוס (הבן) במידות שלי ולא הייתי צריך לחשוש שייפרמו לי התפרים בבגדים כפי שהיה עם הבגדים של אנג'לוס בלפקס.
ירדתי למטה וראיתי את אלקוס ואמו יושבים ליד השולחן במטבח וריח של קפה ולחם תוצרת-בית מילא את האוויר. ישבתי אתם וסיפרתי שוב את קורותי וקורות משפחתי. אלקוס אמר לי שיש לי מזל, כי עד לפני כחודש היו כאן 16 גרמנים וביניהם אוסטרי אחד. הצליחו לשכנע אותו שבחג הקרוב יארגנו היוונים מסיבה, יחלקו משקאות וכשהגרמנים יהיו במצב של שכרות ייקחו מהם את הנשק ויעבירו אותו יחד עם האוסטרי לפרטיזנים ביוון. אמרו לו שסוף המלחמה קרב וכדאי לו לשתף פעולה. האוסטרי הסכים והעניין הצליח. לאחר האירוע החליטה המפקדה הגרמנית בקורפו להוציא מכאן את הגרמנים. רק לעתים רחוקות עוגנות כאן ספינות עם גרמנים, הם נשארים זמן מועט ומסתלקים. הם אף פעם לא מגיעים לכפרים. אלקוס הבטיח לי שארגיש כאן מצויין, שהים אינו רחוק מכאן ומתי שארצה אוכל ללכת לחוף. הוא צייד אותי בבגד-ים ושם ביליתי את רוב שעות היום. במקום שהתרחצתי היה ריח של גפרית, כנראה שנבע שם מעין גפריתי. אלקוס עבד בגינת הירקות ובכרם הזיתים של המשפחה, ממנו היתה פרנסתם. רציתי לעזור לו אך הוא לא הסכים בשום אופן. "אתה אורח ואל תחשוב על עבודה", אמר לי.
ביוון עצמה כבר היו עימותים בין פרטיזנים-קומוניסטים לבין הימניים של זרבס, שכבר הפך לגנרל. אך כאן באי לא היה שום מתח בין הקומוניסטים לימניים. באחד הימים הרגשתי חולשה. אימו של אלקוס מדדה לי את החום והוא הגיע ל39- מעלות. היא נתנה לי פקודה חביבה: "היום אתה נשאר במיטה, אין ים ואין טיולים". ואני, כמו ילד טוב של אמא, עליתי לחדר ושכבתי במיטה. לפתע שמעתי דרך החלון מישהו מזמר בגרמנית. קפצתי במהירות מהמיטה, התלבשתי ולפני היציאה החלטתי להסתכל דרך החלון במי המדובר והנה אני רואה, על פי המדים, שזהו חייל ימני של זרבס. הוא היה שיכור והתרחק מהבית. אם זה היה גרמני הייתי קופץ מן החלון השני, מגיע לחוף, לוקח סירה של דייג שידעתי היכן מוסתרים משוטיה ודרך הים הייתי מגיע לחופיה הדרומיים של קורפו. כתוצאה מכל ההתרגשות הזאת נעלמה החולשה שהייתי שרוי בה. מדדתי את החום ולא יאמן – החום ירד. ירדתי למטבח והאמא לא האמינה ומדדה לי שוב את החום ואמרה: "כל הכבוד, יש לך כוח פנימי חזק".
יום אחד החלטתי לרדת לעיר ולבקר במקומות שהכרתי מתקופת גלותי כאנטיפשיסט תחת השלטון האיטלקי. ברחבה שבין המשטרה לבין בית הספר ראיתי מולי את התובע הכללי של קורפו. נזכרתי שבקורפו, בתקופה שאחרי נפילת מוסוליני ועליית בדוליו לשלטון היתה אנדרלמוסיה גמורה עד שהופיעו הגרמנים. אז ביקשה מאיתנו המפלגה הקומוניסטית ללכת לתובע הכללי ולדרוש את שחרור האסירים הקומוניסטים. הוא לא הסכים ואנחנו אמרנו לו את מה שאמרנו ועזבנו אותו. אך האסירים הפוליטיים פתחו את השערים בכוח, ללא התנגדות השומרים, ויצאו. התובע הכללי הכיר אותי אך לא זכר את שמי, ואמר: "שלום קורי, מה שלומך?" (קורי היה אחד מהחבר'ה שהלכו אז למשרדו, הוא היה בנו של רופא). אמרתי לו ביובש: אני לא קורי, אני מוסטקי והתרחקתי ממנו. כעסתי עליו מאוד, כי התברר לי שאחרי שעזבנו אותו הוא הלך למשטרה ואמר שצריך לעצור אותי משום שאני קומוניסט ויהודי. כאשר חזרתי לקורפו סיפרו לי שהוא שיתף פעולה עם הנאצים וכאשר ראה שהמלחמה עומדת להסתיים עזב את קורפו וברח לאי פקסי, שם פגשתי אותו.
על כך שהוא הלשין עלי בפני מפקד המשטרה, נודע לי למחרת. מוקדם בבוקר הגיע שוטר, לא חמוש, ודפק בדלת. אמו של אלקוס פתחה ושאלה למבוקשו. הוא אמר שהוא צריך להביא אותי לתחנת המשטרה. ירדתי והלכתי עם השוטר. בדרך שוחחנו והתברר לי שהוא סיים את התיכון בקורפו יחד עם אחי הגדול. שאלתי אותו מה רוצה ממני המפקד, הוא הרגיע אותי ואמר שהוא רק רוצה לשאול כמה שאלות שאחריהן אשוחרר. נכנסתי לחדרו של המפקד, הוא ביקש ממני לשבת ושאל אם אני אמנם יהודי ואיך הצלחתי להגיע הנה. סיפרתי לו בקיצור על השתלשלות העניינים. הוא שאל אותי מדוע לא התייצבתי בפניו כשהגעתי לאי, משום שכל זר שמגיע לאי חייב להתייצב במשטרה. אמרתי לו שלא ראיתי את עצמי כזר ולכן לא התייצבתי, ועוד אמרתי לו: "אספר לך דבר שאתה אולי לא יודע, הייתי באי הזה בגלות משום היותי אנטיפשיסט ומכאן העבירו אותי למחנה ריכוז בלזרתו. אני חושב שאחרי כל העבר הזה איני צריך להרגיש את עצמי זר כאן באי ובכל יוון". ואז ניסה המפקד לפייס אותי בצורה דיפלומטית: "לא הבנת, אם היית מתייצב אצלי בבואך לאי הייתי יכול לעזור לך". אמרתי לו שאני מודה לו מאוד אבל קיבלתי עזרה מחברי הטוב אלקוס דה פוניטיס, ואיני זקוק לעזרה נוספת. פתאום השתנה טון דיבורו והוא שאל אותי בחריפות: "אתה קומוניסט?". מזה הבנתי שהתובע הכללי הלשין עלי, כי רק הוא ידע על הקשר שלי לקומוניסטים. המפקד ביקש ממני לא להיראות בקבוצות (הוא חשש שאעסוק בתעמולה קומוניסטית). לא עניתי לו והוא הרשה לי לחזור לכפר. בכפר שאלו אותי מה רצו ממני במשטרה ואני סיפרתי להם על הפגישה עם המפקד. לאחר כמה זמן קראו לי שוב להתייצב במשטרה. המפקד שאל אותי בטון חריף: "איפה היית כל הזמן, מדוע לא התייצבת?", אמרתי לו שלא התבקשתי לכך. הוא אמר שכקומוניסט היה עלי להתייצב במשטרה מפעם לפעם. למזלי היתה אז הפוגה בין שתי המפלגות היריבות ואמרתי למפקד שגם לי ידוע על ההפוגה, ושום אזרח באי הזה לא צריך להתייצב אצל אף אחד. נפרדנו זה מזה ברוח טובה.
לחדשות האזנו יום יום, והנה הגיע היום המיוחל – הגרמנים עזבו את קורפו. כשאלקוס שמע את החדשות הוא רץ אלי לספר לי אותן. עשינו מסיבה קטנה וביקשתי מאלקוס שאם יוודע לו על ספינה או סירה שמפליגה לקורפו שיודיע לי מיד. בתום שלושה חודשי שהות עם משפחתו של אלקוס, שהיו כמעט כמו בית הבראה, סיפר לי אלקוס על ספינה שמפליגה לקורפו.

ושוב אני בקורפו

נפרדתי מאלקוס ומאימו בהתרגשות רבה. אלקוס ליווה אותי לספינה והגענו כשעה לפני ההפלגה. כשראיתי שמתירים את חבל הספינה מהרציף נפרדתי מאלקוס בשנית ונכנסתי לספינה. זו היתה ספינת תובלה מסחרית. בעל הספינה הסתכל עלי ואני עליו ולהפתעתי הוא לא דרש ממני שום תשלום. לא היתה לי פרוטה בכיס. הוא רק אמר לי למצוא מקום נוח לישיבה. חוץ ממני היו בספינה רק שני אנשי צוות ובעל הספינה. הים היה סוער הפעם, אך מחשבותי היו נתונות רק לשיבה לקורפו, שעזבתי אותה בנסיבות כל כך טראגיות, ומי יודע מה אמצא כשאשוב?… אחרי כשש שעות של הפלגה בים סוער עגנה הסירה בנמל הקטן של קורפו. לחצתי את ידו של בעל הסירה ואמרתי לו שאני מצטער שאין לי כסף, והוא השיב לי בלחיצה ואמר: "תצליח!".
קשה לי היום לתאר את מצבי הנפשי כשדרכו רגלי על אדמת קורפו. מחשבותיי התרוצצו לכל הכיוונים – איך אוכל לבוא ולראות את הבית הריק? איך יקבלו אותי חברי כשיראו אותי פתאום? עם מחשבות מעורפלות התחלתי ללכת לכיוון העיר. לא הלכתי לבית, על אף שהיה רק במרחק של חצי ק"מ מהנמל, הלכתי לבית הקפה שם קיוויתי לראות חלק מהחברים. היתה זו הרגשה נהדרת לראות אותם קופצים לקראתי בהתרגשות. הושיבו אותי, כיבדו אותי בקפה ועוגה מבלי שהזמנתי, הביעו את שמחתם לראות אותי חי. לא רצו להכביד עלי ולא שאלו יותר מדי שאלות. דינוס טויס, חברי הטוב, שבזמנו ניסה לשכנע אותי לא ללכת לריכוז של היהודים במגרש הכדורגל הוא זה שהציע לי עתה: "בוא אתי הביתה, תהיה חלק ממשפחתי". ביתו היה ברחוב לאופורוס אלכסנדרוס, בדיוק מול המשטרה. משפחתו קיבלה אותי בחמימות רבה. ביתי היה במרחק של כמה מאות מטרים משם, אבל לא הלכתי אליו. באחד הימים החלטתי בכל זאת ללכת לראות אם אפשר לגור בו. הבית היה פרוץ והרוס למחצה. הרהיטים נעלמו וחלק מהקירות היו שבורים (כנראה שחשבו שמוסתרים שם דברי ערך). הלכתי לחנות של אבי ושם לא נשארה אף פיסת בד ואף מכונת תפירה, הכל נעלם. מאוחר יותר נודע לי שהעירייה, בעזרת המשטרה, העבירה חלק מהרכוש שנמצא בחנויות ובבתי היהודים לאולם וסגרה אותו עד שהיהודים יחזרו.

חוץ ממני חזרו עוד כחמישים יהודים שהצליחו להסתתר, בעיקר בכפרים, מפני הגרמנים. לא היה אף מקרה של הלשנה והם כולם נשארו בחיים. כפי שכבר סיפרתי, עבר אחי הגדול ואשתו הגויה לאתונה, אך בנם בן החצי שנה נשאר עם הוריה של אשתו. הלכתי לבקר אותם לעתים קרובות.
אצל משפחתו של דינוס טויס שהיתי יותר מחודשיים.
יום אחד הודיעו על פתיחת האולם שבו אוחסן רכושם של היהודים. כל אחד יכול היה ללכת, לזהות את מה ששייך לו (ללא צורך בהוכחה) ולקחת. היו שם מכונות תפירה רבות מכל הסוגים והרבה גלילי בדים יקרים לחליפות. מאחר ולא יכולתי לזהות בדיוק מה שייך לאבי, כי היו עוד יהודים רבים שעסקו בתחום הזה, ולא רציתי לקחת בטעות דבר ששייך ליהודי אחר, לא לקחתי דבר. אחד היהודים רצה לעזור לי ואמר שיחתום שהוא ערב לכך שהדברים שייכים למשפחתי. הרכוש שנצבר באולם היה חלק מזערי מרכושם של אלפיים יהודי קורפו. רהיטים לא היו שם בכלל.
במצב התוהו ובוהו ששרר אחרי המלחמה לא פעל עדיין הדואר בצורה סדירה. והנה יום אחד אני פוגש בדרך את אחי הגדול. הוא בא לקורפו לחפש את מי שנותר מהמשפחה.
מאז שעזבו הגרמנים נשלטה קורפו בידי צבאו הימני של זרבס. היו בקורפו כאלף חיילים בפיקודו. חלק מהם גרו בבתיהם של יהודים. נודע לי שהם עומדים לפנות בית חד-קומתי נהדר במרכז קורפו. אני ועוד שני צעירים יהודים וזוג מעורב חיכינו מחוץ לבית, בצורה שלא תעורר חשד, כדי לתפוס את הבית עם פינויו. כאשר יצא אחרון החיילים מהבית נכנסנו לתוכו והתמקמנו כל אחד בחדר מתאים, וחיכינו. ידענו שהבית נועד לאחת המשפחות הנוצריות שבתיהם נהרסו מהפצצות האוויר במלחמה. לאחר שעה ארוכה הופיע גבר ושאל בעדינות מה אנחנו עושים בבית הזה, כי הובטח לו שחלק מהבית הזה יועד לו. השבנו לו: "הבית הזה הוא רכוש יהודי, כאן גרה משפחה יהודית. אנחנו יהודים ואין לנו איפה לגור, לכן הבית הזה שייך לנו". הוא לא אמר מלה אך היה ברור לנו שהוא הולך למשטרה. המשטרה היתה במרחק כמה עשרות מטרים מהבית, ובאמת לאחר זמן קצר נכנס קצין משטרה ושאל: "מה העניינים?" חזרתי על מה שאמרנו קודם לאיש שתבע את הבית, והוספתי: "אין לנו איפה לגור, בתינו הרוסים, ורק מתים תוציאו אותנו מכאן". הקצין חייך חיוך דק ואמר: "כל הכבוד, הבית מגיע לכם והוא שלכם, אף אחד לא יוציא אתכם מכאן".
בבית היו חמישה חדרים גדולים, פרוזדור משותף ומטבח גדול ומקלחת עם שירותים. בחדר אחד גר אחי, בחדר השני זוג נשוי עם ילד ואת שאר החדרים שמרנו למקרה שיחזרו קרובי משפחה. בין אחי לאשתו עבר חתול שחור והחלו ויכוחים שבסופם הוא עבר לגור יחד אתי. אחי שב לעבוד בבנק ומהמשכורת שלו התפרנסנו.
מלחמת האחים ביוון נמשכה, אך בקורפו שלטו תמיד אנשי זרבס. אני הצטרפתי למפלגה הקומוניסטית מכמה סיבות: בראש וראשונה חשבתי שדרכה של המפלגה צודקת; שנית, וזו סיבה חשובה מאוד, ראיתי במו עיני איך נלחמו הקומוניסטים נגד הגרמנים וסיכנו את חיהם כדי להציל אותי ויהודים נוספים. הייתי קומוניסט אך לא פעיל.
האנגלים נכנסו ליוון מיד עם צאת הגרמנים, והיתה להם מאחורי הקלעים השפעה ברורה. מטרתם הפוליטית העיקרית היתה שיוון לא תיגרר לקומוניזם.
החיים החלו לשוב למסלולם, כמעט כמו לפני המלחמה – מסיבות וטיולים. עקב המצב הכלכלי הכל היה יותר צנוע. חיילי זרבס הורו על עוצר משעה עשר בלילה. באחת המסיבות, באמצע הריקוד, נכנס איש של זרבס חמוש באקדח והורה לנו לעצור את הריקוד. הוא הסתכל על פניהן של הבנות וכנראה לא מצא את שחיפש. הוא הוציא צילום של בחורה מכיסו (בחורה שהכרנו, היא היתה חברתו של מפקד יחידת פרטיזנים קומוניסטית ביוון, מול חופי קורפו) ושאל אם אנחנו מכירים אותה. אחת הבחורות אמרה שכן. "איפה היא?", שאל האיש, "אם אתה מחפש ולא יודע היכן היא, איך אנחנו נדע?" השיבה הבחורה. אנשי זרבס בקורפו לא היו מקומיים, והאווירה בעיר לא היתה נעימה. הוא חיפש בכל החדרים וכאשר הגיע למטבח הוא אמר לאחת הבנות שמהמקום הזה הוא לא יצא ריקם. אם לא ימצא את הבחורה יקח שני בחורים שהוא יודע שהם קומוניסטים, ואני הייתי אחד מהם. האיש ישב במטבח, אכל ושתה והבחורה מצאה הזדמנות לצאת וסיפרה לנו מה הן כוונותיו ובנוסף לכך אמר שהבית מוקף ומי שיצא יירה. יצר הקיום שלי שוב התחיל לפעול, נכנסתי לחדר שבו היו תלויים מעילים, לבשתי מעיל וניגשתי לחלון, הסתכלתי בין התריסים ולא הבחנתי בשום דבר חשוד. זה היה בית חד-קומתי ולא היתה לי בעיה לקפוץ דרך החלון. היתה שעת עוצר והכל היה ריק מסביב. התקרבתי לבית שממול ודפקתי בדלת. את הדלת פתחה בחורה צעירה שהכרתי והיא הזמינה אותי להיכנס. שאלתי מי עוד נמצא בבית והיא אמרה לי שרק היא ואחותה נמצאות בו. מאחר ולא רציתי שהעניין ייהפך לנושא לרכילות החלטתי לא להישאר איתן. הבחורה ניסתה לשכנע אותי להיכנס אך אני לא עברתי את מפתן הדלת. הייתי צריך לעבור את חצי העיר כדי להגיע לביתו של חברי, והגעתי בשלום. למחרת נודע לי שהבחור השני נלקח למעצר ושוחרר אחרי חקירה. המעצרים היו נעשים בשעות העוצר, במשך היום התנהלו החיים כרגיל.
צלם יהודי, מאלה שהסתתרו בכפרים חזר לעיר וסיפר לי בסודיות שסגן אלוף בשם פליולוגוס, שהיה יחד איתם בגלות באי פקסי, אמר לו שהוא הכיר את ניסו, שהוא בחור טוב והגון וחבל עליו. נודע לי שהחליטו לחסל אותו ועוד בחור יהודי בשם מינברוס, כדי להרתיע את הקומוניסטים המקומיים. אמרתי לו שלא ישכח להודות לסגן אלוף. הצלם הציע לי ללכת למשטרה ולחתום על כך שאני עוזב את המפלגה הקומוניסטית וכך אוכל לחיות בשקט. אמרתי לו שאני לא הולך לחתום בשום משטרה ונראה מה יהיה. כשהייתי במקום ציבורי בדקתי תמיד אם עוקבים אחרי.
באחד הערבים היתה לי פגישה עם חברה ליד מלון "בלה ונציה". משני צידי הדרך היתה שדרת עצים עבותים. חיכיתי לה בתחילת השדרה, במקום לא מואר. היא באה והתחלנו לדבר. לפתע הופיע לידנו בחור גבוה ורזה, לבוש אזרחית, הוציא קופסת סיגריות מכיסו ושאל אם יש לי גפרור. מיד הבחנתי, לפי מבטאו, שהוא איננו מקומי והבנתי שכאן מתחיל המבצע של הוצאתי להורג. על פי מראהו ידעתי שפיזית אני יכול להתגבר עליו. אמרתי לו בתקיפות שאין לי גפרור ואף אם היה לי לא הייתי נותן לו. הוא שאל באירוניה "למה?", עניתי "ככה". היה לי ברור שהוא רצה להדליק גפרור כדי לוודא שאני אמנם המטרה הנכונה. התרחקנו ממנו ומאחורי גבי שמעתי רעש של טעינת אקדח. אמרתי לבחורה שתלך מולו ותכנס לרחוב המואר. היא התנגדה בהתחלה אך בסוף הצלחתי לשכנע אותה שיהיה לי יותר קל להתגבר עליו בלעדיה. היא פנתה והלכה מולו, עברה לידו והתרחקה לרחוב המואר. ראיתי אותו פונה אחריה וכשהם הגיעו לאזור הומה מאדם פניתי לכיוון ההפוך והתרחקתי משם. באותו לילה לא לנתי בביתי.
קבוצה קטנה של יהודים חזרה לקורפו ומפיהם נודע לנו על הזוועות שעברו במחנות ההשמדה. המשלוחים שיצאו מקורפו הגיעו לאי לפקס (שם ברחתי מהספינה) ומשם הפליגו לנמל פטרה, מפטרה לפיראוס ומפיראוס לחידרי ומכאן במכוניות חזרה לפיריאוס ומשם נלקחו ברכבות של בהמות למחנה ההשמדה אושוויץ. בסלקציה הפריד מנגלה בתנועת יד בין אלה שמסוגלים לעבוד לבין אמהות, תינוקות וזקנים שנלקחו למשרפות. סיפרו לי על שני מקרים הקשורים במנגלה. הראשון הוא סיפור מותו של אחי האמצעי, שלום. מנגלה הפנה את אשתו עם הילד ואת הורי לכיוון אחד ואת אחי לכיוון השני. אחי רצה להישאר עם אשתו ועם הילד ואמר שיש לו רבמטיזם ברגלים והוא לא יוכל לעבוד קשה. אך מנגלה לא קיבל את הטיעון וציווה עליו להישאר בקבוצת העובדים. אחי נכנס חזרה לתור שעוד לא עבר סלקציה, שינה מעט את התסרוקת על מנת שמנגלה לא יכיר אותו וכשהגיע לנקודת הסלקציה אמר שיש לו בעיות לב, אך גם זה לא עזר והוא שוב הופנה לקבוצת העובדים. הוא ניסה בפעם השלישית לעבור את הסלקציה והפעם "הצליח" ונשלח עם אשתו והילד ועם הוריו לתאי הגזים. שלושת האחיות שלי עברו את הסלקציה והופנו למחנות עבודה. ממה שסופר לי אני יודע שהן החזיקו מעמד כמעט עד סוף המלחמה. שתיים מהן, רבקה ופצ'ינה, גוועו לקראת הסוף, ואחותי אסתר, לאחר השחרור, אכלה בבת אחת כמות גדולה של אוכל שלא יכלה לעכל ונפטרה.
בסלקציה של יהודי קורפו היתה אם צעירה בשם נעמי. היא החזיקה את תינוקה ומנגלה שאל אותה: "יש לך אמא?", "כן" אמרה נעמי, "היא כבר עברה את הסלקציה והיא עומדת כאן לא רחוק", "אם כך", אמר מנגלה "אני מציע לך לתת את התינוקת לאמא שלך, כי את תצטרכי לעבוד ולא יהיה לך קל גם לטפל בתינוקת". הוא שכנע אותה והיא מסרה את התינוקת לאמה, וכך נשארה בחיים ואף הצליחה לחזור מאוחר יותר.
בין החוזרים היה בן דודי, קינו נחשון. בחורה בשם קלה (רחל) שכל משפחתה הושמדה, היתה חברתו. נתתי להם את אחד מחדרי הבית שפלשנו אליו, ששמרתי אותו עבור קרובים שישובו. באחד הימים סיפרה לי קלה שבבית שבו התגוררה משפחתה לפני המלחמה הם הסתירו בתקרה חפצי זהב ותכשיטים. באותו בית התגוררה עכשיו אישה מבוגרת, נוצריה. למחרת הלכנו לבית, אני קלה ובן-דודי. האישה הנוצרייה פתחה לנו את הדלת והסתכלה עלינו במבט שואל. אמרתי לה בסבר פנים יפות שברצוננו להישאר לבד בדירה ואם יש לה התנגדות נפנה למשטרה, כי הבית היה שייך לקלה לפני המלחמה ואת פלשת אליו בניגוד לחוק. היא הסכימה בלית ברירה. לקחתי כיסא והעמדתי אותו במקום שקלה הצביעה עליו, משכתי כמה קרשים מן התקרה ובאמת מצאנו את החבילה בדיוק היכן שהוסתרה. קלה היתה כל כך נרגשת עד בכי אמרה לי שאני יכול לקחת מה שאני רוצה מן החבילה. כמובן שלא נגעתי בדבר ואמרתי לה שאני מסתפק בהרגשה הטובה שהצלחתי לעזור במשהו אחרי כל הזוועות שעברה. האוצר הזה באמת עזר להם בהמשך חייהם.
מאלה שחזרו נודע לי שמשפחתה של אשת אחי, שלום, זרקו את דברי הערך שלהם לתוך באר מים שהיתה בחנות שלהם. הלכתי לבדוק בחנות והתברר לי שצעיר נוצרי פלש לשם ומכר דברי נשים. הוא הסתכל עלי בחשדנות ולא ענה לברכת השלום שלי. אמרתי לו שאני צריך את החנות לשלושה ימים וביקשתי את מפתחות החנות. כשהוא התחיל להתווכח איתי חזרתי על אותם הדברים שאמרתי לאשה בביתה של קלה. אמרתי לו שאחזור בשעות אחה"צ ושעד אז יחליט מה לעשות. כשהגעתי לשם, בשעה ארבע בערך, ראיתי שנוספו עוד שני בחורים צעירים ובריאים שהיו אמורים לעזור לו נגדי. לא היה קשה לנחש שבאתי על מנת לחפש רכוש. לא הראיתי שום סימני חרדה כי האדישות היא לפעמים הנשק הטוב ביותר. פניתי לפולש מבלי להתייחס לאחרים ואמרתי לו לסגור את החנות ולתת לי את המפתחות, ואם יתנגד אני אקרא לשוטר, ואני לא בטוח שזה ישתלם לך. הוא התייעץ עם חבריו ואמר לי שהוא נותן לי את המפתחות וכעבור שלושה ימים, כפי שהבטחתי לו, הוא יחזור לקחתם. למחרת בבוקר גייסתי שלושה חברים נוצרים והתחלנו בעבודה, להוציא מים מהבאר במהירות כזאת שלא תספיק להתמלא שוב. עבדנו כמו משוגעים ובסופו של דבר נוכחנו שעומק המים בבאר הוא כארבעה מטר. הצעתי לקחת חבל עם משקולת ולרדת לקרקעית הבאר בעמידה (קוטר הבאר היה כמטר אחד). החלטתי לרדת לבאר. נשמתי עמוק ובנגיעה הראשונה בקרקעית שהיתה מלאה בוץ נגעתי בחפץ, תפסתי אותו וכשהחברים העלו אותי נוכחנו שזה פמוט מכסף. ירדתי שוב והעליתי עוד שני פמוטים, וזה כל מה שהיה שם. החזרתי את המפתחות לפולש עוד באותו יום.
גיסתו של אחי, שניספה באושוויץ, הצליחה לחזור מהמחנות, שבועיים אחרי פרשת הבאר. סיפרתי לה את כל הסיפור והיא אמרה שאבא שלה זרק את ארבעה הפמוטים לבאר שיחשבו ששם נמצא כל הרכוש, אבל רוב דברי הערך נמצאים מתחת לבלטות, והיא יודעת בדיוק באיזה מקום. ואז הבנתי שאני הוא זה שנפל בפח שטמן אביה, פח הבאר. הבטחתי לה שבאותו ערב אקח את המפתחות של החנות ואביא לה אותם, ושהיא עם החבר שלה (שאח"כ נישאה לו) יוכלו להסתדר בעצמם, ואם יופיע הפולש ויעשה לכם בעיות – תודיעו לי. קיבלתי את המפתחות, והפעם אמרתי לו שזה רק ליום אחד. בני הזוג באו אלי וסיפרו בהוקרת תודה שמצאו את כל הרכוש. סיפור הבאר היה תמיד נושא לצחוק בין חברי. כאשר היינו במבצר, לפני שנשלחנו על ידי הגרמנים, נתן לי אביה של אשת אחי פיסת זהב בגודל של אצבע, ואמר לי שהוא מאמין שאני אברח, ואם כן שאשלח לו אוכל ומצרכים לתוך המבצר. לקחתי את פיסת הזהב בלא התלהבות רבה, כאילו ידעתי שיהיו לי צרות עם זה. כאשר בא דינו ונתן לי עצות איך לברוח מן המבצר נתתי לו את פיסת הזהב. אך לאחר יומיים כבר עזבנו את המבצר, במשלוח האחרון לאושוויץ.
בתקופת שהותי השנייה באי פקסי, לפי שחזרתי לקורפו, שלחתי לדינו מכתב ובו ביקשתי שישלח לי את פיסת הזהב באמצעות איש נאמן למשפחת אלקוס דפוניטיס. דינו באמת שלח לי אותה בתוספת כמה פרודוקטים. את פיסת הזהב נתתי לאימו של אלקוס לשמירה, רציתי להחזיר אותה בשלמותה לבעלה. עשיתי שגיאה שלא סיפרתי להם כיצד הגיע לידי הזהב, כי יום אחד אמר לי אלקוס שהוא צריך לקנות סוס נוסף לעבודה, ושאל אם אוכל להלוות לו סכום כסף. היה לי ממש לא נעים וקשה לסרב ואז סיפרתי לו שאסור לי לגעת בזהב, שהוא לא שייך לי. אלקוס לא אמר מלה ועד היום אני חושש שהוא לא האמין לי. כשחזרתי לקורפו נתתי שוב את פיסת הזהב לשמירה אצל דינו, כאשר התגוררתי אצלם. עם כל המתח שעברתי כדי לשמור על חתיכת הזהב הזו, כשמסרתי אותה חזרה לבת המשפחה כל מה שנותר לה לשאול היה: "החתיכה לא היתה גדולה יותר?"
הניצולים, תושבי קורפו, לא חזרו בבת אחת. אני כל הזמן התעניינתי בגורל משפחתי. עוד בן דוד חזר עם בחורה ממוצא רומני וגם להם נתתי את אחד החדרים הפנויים. לאחר מכן הגיע בן דוד אחר, שנתפס בתור קצין יווני בתקופת שלטונם של האיטלקים, נשלח למחנה ריכוז באיטליה והצליח לברוח משם עם עוד 40 עצורים, עם נפילתו של מוסוליני. הוא עבר לשוויצריה ומשם הגיע לקורפו, וגם הוא קיבל חדר בביתנו. (היום הוא אלוף בדימוס, חי בסלוניקי עם בחורה נוצרייה שהכיר בשוויצריה). חיינו כמו בקומונה – אחי, אני, קינו וקלה ועוד שני בני דודים. בתקופה הראשונה לא עבדתי וביליתי עם החבר'ה בים, לאחר מכן עזר לי אחי לקבל עבודה בבנק שבו עבד.
יום אחד ראיתי את דוד בלסטרה, זה שהיה אתי בלפקס, שאמר שאין לו כסף להשאיל לי כדי לקנות בגדים כשחמש לירות זהב היו בכיסו, זה שנסע ליוון מבלי להודיע לי שיש סירה. ביוון הטילו עליו הפרטיזנים תפקיד לא נעים, להחרים בעלי חיים מעשירי האיים ולהעביר אותם לפרטיזנים ביוון. המוחרמים כעסו עליו מאוד, וכשנודע להם שהוא חזר לקורפו, שהיתה בשליטתו של זרבס, החליטו לחסל אותו. בלסטרה פנה למשטרה וביקש ממנה הגנה. במצב עגום זה פגשתי אותו ברחוב. אמרתי לו שאם הוא לא היה במצב עלוב כזה הייתי יורק לו בפרצוף, על שבגד בי. מאז לא ראיתי אותו יותר.

קיבלתי הודעה מהצבא שעלי להתייצב לגיוס. הייתי צריך להתגייס עוד לפני המלחמה, אך המלחמה דחתה את הגיוס. ועתה, כשאני בגיל 26 הייתי צריך להתחיל בחיי צבא. הייתי בדילמה רצינית ביותר. מלחמת האחים נמשכה, ועלי להתגייס ולהילחם נגד הפרטיזנים שעזרו לי והצילו את חיי. זה לא בא בחשבון. גם בריחה ליוון להצטרף לפרטיזנים לא באה בחשבון, כי אז היו מגייסים את אחי במקומי. החלטתי לנסוע לאתונה, להצטרף להכשרה ולעלות לישראל.
לקומוניסטים בקורפו אסור היה לעזוב את האי. הלכתי למפקד המשטרה ואמרתי לו שאני צריך לעזוב את האי כדי להתפרנס, אני רוצה לעסוק במסחר וזה מחייב אותי לעזוב את האי. הוא הביט בי ואמר: "אתה קומוניסט ואסור לך לעזוב את האי". אמרתי לו בתקיפות אך לא בחוצפה: "אתה אומר לי שאסור לי לנסוע כדי להתפרנס, בגלל שאני קומוניסט?! היכן היית בתקופת הכיבוש האיטלקי? ואם אתה יודע שאני קומוניסט אתה לבטח יודע שבתקופת הכיבוש האיטלקי הייתי שנה וחצי בגלות בבית הסוהר? גם עברתי את שואת יהודי קורפו ונשארנו אני ואחי יחידים מכל המשפחה, ועכשיו אתה אומר לי שאסור לי לעזוב את קורפו?" גם כאן נגלה מצפונם האנושי של היוונים – הוא לא אמר מלה, הוריד את עיניו וחתם לי על רשיון יציאה מקורפו.
והנה אני מוצא את עצמי בספינה שמפליגה לפיראוס. מצבי הנפשי היה ירוד למדי. שוב אני עוזב את קורפו, וכנראה לתמיד. זה מקום שכל כך אהבתי והוא חלק מנפשי. למה בכלל החלטתי לעלות לישראל? זו לא היתה החלטה פתאומית. מאז שחזרתי לקורפו חשבתי על העלייה, כי כל דבר בה הזכיר לי את משפחתי. נושא הגיוס זרז את ההחלטה. מה שידעתי על ישראל הספיק כדי להרגיש אליה קשר נפשי עמוק.

הכשרה באתונה ועלייה לארץ

הגעתי לנמל פיראוס ומשם, ברכבת, לאתונה. באתונה היו שתי הכשרות – פרנגוקליסיה וקיפיסיה. הלכתי ישר למשרד הג'וינט לפי הכתובת שנתנו לי. ידעתי שאת רשימות העולים ארצה היו שולחים למשרד הפנים היווני, הרשומים היו מאבדים את אזרחותם היוונית ולא נחשבו לעריקים מהצבא.
נכנסתי לממונה על העלייה והסברתי לו שברצוני לעלות ארצה. לאכזבתי הוא אמר ששתי ההכשרות מלאות ואין מקום. אמרתי לו שהבעיה שלי היא שאני נחשב לעריק ומה שחשוב הוא שאהיה רשום ברשימה שמוסרים למשרד הפנים, כדי שלא אחשב לעריק. מסרתי להם את כתובתי וביקשתי שכשיתפנה מקום יודיעו לי.
הייתי מצויד במעט מאוד כסף שקיבלתי מאחי והחלטתי ללכת לאחת ההכשרות ולברר אולי בכל זאת יש מקום. ניגשתי להכשרה בפרנגוקליסיה ולמזלי מצאתי שם כמה מיהודי קורפו. הם שמחו לבואי ואמרו לי שבדיוק נמצא כאן אחד השליחים מישראל והם ינסו לשכנע אותו לקבל אותי, למרות שבאמת אין מקום. הם רק ביקשו ממני בחיוך להוריד את החליפה ואת העניבה, ללכת למקום שעובדים בו בחקלאות, לקחת טוריה ולפחות לעשות את עצמי עובד. הם יעברו שם עם השליח ואולי הוא ישתכנע לקבל אותי להכשרה. אמרתי להם שאין לי בעיה להוריד את המעיל והעניבה, אך שישתדלו להגיע עם השליח מהר ככל האפשר בשעות החמות האלה של היום.
הלכתי למדריך, הצגתי את עצמי כאיש הכשרה חדש וביקשתי ממנו שייתן לי טוריה לעבוד בשדה. הוא הסתכל עלי במבט מוזר ואני החזרתי לו אותו מבט, כנראה שלא היה לו ברור למה באתי בשעה כל כך חמה כשהשמש בדיוק מעל לראשנו. הידיים שלי אחזו בטוריה (זו הפעם הראשונה בחיי!) ועין אחת הסתכלה כל הזמן לצד הדרך לראות מתי מגיעים החבר'ה עם השליח. הם הגיעו כעבור חצי שעה, השליח עבר לידי ונדמה לי שאפילו לא הסתכל עלי. כשהם נעלמו מטווח ראייה החזרתי למדריך את הטוריה ואמרתי לו שהיום חם מאוד ושאני צריך להסתגל לאט לאט לעבודה. נכנסתי למבנה של ההכשרה, שהיה דחוס במיטות כמו במחנה צבאי, אבל צפוף יותר. באו החבר'ה ואמרו לי שחיפשו אותי, ולפי החיוך על פניהם הבנתי שהתקבלתי להכשרה. הייתי שם רק עשרה ימים שעברו עלי בנעימים, במעט עבודה בחקלאות והרבה משחקי כדור-עף.
מדי פעם היינו יורדים לאתונה, לראות סרט ולהסתובב בחנויות. יום אחד פגשתי בכניסה לקולנוע באחד מידידי הגויים מקורפו, שמו היה אריסטידיס. היתה לו ספינת מפרש והיינו שטים בה לעתים קרובות, דגים דגים ועושים חיים. התמחינו בצלילה לקרקעית הים ושליית צדפים אוסטרקים, באורך של עד 40 ס"מ. הצדפים היו בצורת משולש, שהבסיס הרחב שלו בתוך החול והחוד פתוח כמו לוע, כשהיו עוברים בו דגיגים הוא היה נסגר ובולע אותם. היינו עושים גלים כדי שיסגרו את הלוע ואז היינו אוספים אותם בסיבוב בשתי הידיים. החברים שלי היו אוכלים את בשר הצדף, אני לא נהניתי מזה. בכל צדף היה גמברי קטן וסרטן בלי אוסטרק. הם היו כאילו העיניים של הצדף, כי גופו היה עמוק בפנים, אפשר לומר שהם היו שומרי השער שלו. כאשר הים היה שקט היינו רואים את הצדפים בעומק של 10 מטר, כי המים היו מאוד צלולים. כל הזיכרונות האלה עלו בי כשפגשתי את חברי כאן, באתונה. הוא סיפר לי שהוא סיים את הצבא והצליח בעסקים, רכש ספינה שהיתה מובילה סחורות מנמל לנמל, ושאם אני רוצה הוא מוכן שנהיה שותפים. סיפרתי לו את כל הקורות אותי ושעתה אני עומד לעלות לארץ ישראל. "השתגעת!" אמר לי אריסטידיס, "לאן אתה רוצה להגיע, בלי שפה, בלי מקצוע, עם כל הערבים והאנגלים…" לבסוף גיליתי לו שאני נחשב לעריק, משום שלא הייתי מוכן להתגייס לצבא ולהילחם נגד הקומוניסטים שהצילו את חיי. הוא הבין. הוא הזמין אותי למסעדה ומאוחר יותר ראינו סרט ונפרדנו בידידות.
ביוני 1946, עשרה ימים אחרי כניסתי להכשרה, העלו את חברי שתי ההכשרות על משאיות שהובילו אותם לסוניו, אחד מחופי יוון, לא רחוק מאתונה. שם הוקם מחנה אהלים והמתנו להפלגה לארץ. העבודה שהיתה לנו שם הצטמצמה באיסוף עלים יבשים לבישול ובתורנויות. עלי הטילו את האחריות למתרחצים בים, מספר שעות בבוקר ואחה"צ. לא היה שום מקרה של טביעה, הכל היה רגוע. המדריך שלנו היה חבר קיבוץ בית השיטה, שריק, בחור רציני ומתאים לתפקיד. כולם אהבו אותו ללא יוצא מן הכלל.
במרחק לא גדול מהחוף היה אי קטן ושומם. יום אחד, בשעות אחה"צ שאל אותי אחד מהחבר'ה: "ניסו, אתה מסוגל לשחות לאי ולחזור?" אמרתי שנתערב על קופסת סיגריות שתוך חצי שעה אני שוחה לאי וחוזר. שחיתי לכיוון האי ומכיוון שלא היה לי שעון על היד הייתי בטוח שהפסדתי בהתערבות מאחר ועבר די הרבה זמן עד שהגעתי אליו. החלטתי לעלות על החוף, לנוח מעט ולחזור. זו היתה הרגשה נהדרת, הים היה צלול, הראות טובה וחשבתי לעצמי שוודאי אתגעגע מאוד לחופים האלה. את הרהורי קטעה להקת שחפים שעברה מעלי בקריאות רמות, כנראה ראו בי אורח לא קרוא. נזכרתי שהחבר'ה ודאי מחכים לי בחוף, קפצתי למים והתחלתי לחזור. שחיתי בקצב רגוע אך לפתע התחילה רוח והגלים נעשו גבוהים. שמתי לב שהזרם מרחיק אותי מקטע החוף אליו רציתי להגיע. הגברתי את מהירות השחייה אך עם זאת שמרתי על כוחותי. הים אף פעם לא הפחיד אותי וגם הפעם לא. לבסוף הגעתי לחוף כלל לא עייף. החוף היה שומם, החבר'ה חזרו למחנה. הראשון שפגשתי שאל אותי בפליאה "מה, אתה חי? היינו בטוחים שטבעת." כשהחבר'ה שראו שאני לא חוזר הם הלכו לשליח וביקשו ממנו לארגן ספינה כדי לצאת לחפש אותי. אך אני הספקתי לחזור לפני שנמצאה הספינה.
שלטונות יוון ידעו שההכשרות מיועדות לעלייה לארץ, אך השליחים לא גילו לנו את מועד ההפלגה כדי שהמידע לא יגיע לאוזני האנגלים, כי היתה זו עלייה בלתי לגלית. עזבנו את חופי יוון כשירדה החשיכה, בשתי אוניות גדושות ניצולי שואה מיוון ומהונגריה. לא ביקשתי אך נתנו לי לישון בחדר ההגה, היה שם דרגש נוח עבורי ועבור עוד זוג פליטים. בכלל היתה לי הרגשה שאני זוכה ביחס מיוחד. הים היה רגוע וההפלגה היתה נהדרת. לא כך הרגישו אלה שהיו על הסיפון, שם היתה צפיפות גדולה. לפני שנכנסנו למים הטריטוריאליים של ישראל הועברו אלינו כל הנוסעים מהסירה השנייה, שהיתה קטנה יותר, והיא חזרה על מנת להביא עוד פליטים. הצפיפות היתה כמעט בלתי נסבלת. אחד מהפליטים היווניים סיפר לי שאם האנגלים יגלו אותנו שני השליחים מתכננים להוריד לים סירת משוטים ולהתרחק מהאוניה כדי לא להיתפס על ידי האנגלים, ואם אני מוכן להצטרף אליהם. כמובן שהסכמתי. האוניה הפליגה תחת דגל מצרי. השליחים החליטו לכסות את סיפון האוניה בברזנט, שאם יטוס מעלינו אווירון שלא יצליח לזהות את קיומם של הפליטים עליה. ובאמת הופיע מטוס וערך כמה סיבובים מעל האוניה, והיה ברור שהאנגלים יודעים על קיומה. האוניה לא הספיקה להיכנס עדיין למים הטריטוריאליים של ישראל ומרחוק ראינו פרוגטה, אונית מלחמה בריטית, באה לקראתנו. האוניה שלנו דממה את פעולת המוטור והפסיקה להתקדם. גם הפרוגטה נעמדה במקום, במרחק של ק"מ אחד מאיתנו. על פי החוק הימי לא היתה להם שום זכות לעשות לנו דבר. הם חיכו שניכנס למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל ואז להתחיל לפעול. אחד השליחים ביקש ממני להחליף את הדגל המצרי בדגל ישראל ולתלות שלט עם שמה העברי של האוניה – "חביבה רייך". וכך עמדו שתי האוניות זו מול זו, מתנדנדות על הגלים הקטנים של הים עד שירדה החשכה. חיכיתי לביצוע התכנית של הורדת סירת המשוטים, מרחוק ראינו אורות מן החוף, אך עד היום איני יודע למה התוכנית לא בוצעה. (שריק סיפר לי שהשליחים שהיו צריכים לרדת בסירה היו אברהם ושלמה הראל, שלימים היה מפקד השייטת. הבסיס הראשון שלה היה ביפו ולאחר מכן עבר לכפר ערבי ליד שדות ים, לקיסריה הערבית. המטה היה בסטלה מריס על הר הכרמל). סביבנו היה חושך מוחלט. השליחים הורו להפעיל את מנוע האוניה כשהחרטום שלה מופנה לכיוון חופי הארץ. ההתרגשות היתה גדולה, כי לפי האורות שהבהבו מן החוף הרגשנו מאוד קרובים לארץ ישראל, אך לא ידענו מה צופן לנו הגורל. לא זכור לי כמה זמן עבר. ידענו שהפרוגטה הבריטית שטה אחרינו. אני הייתי שומר משעה 11.00 עד 12.00, עמדתי בירכתיים ופתאום הבחנתי שמצד שמאל, כעשרים וחמישה מטר מאיתנו שטה הפרוגטה כשחרטומה מופנה למרכז האוניה שלנו. אין לי ספק שכוונתם היתה להטביע אותנו, ולא היתה מוטלת עליהם כל אשמה מכיוון שהפלגנו בלי אורות. אחד השליחים הדליק פנס והפרוגטה עשתה סיבוב ממש ברגע האחרון ונצמדה לצידי הירכתיים. הם היו כל כך קרובים אלינו עד שמלח בריטי הצליח לקפוץ לאוניה שלנו, מלח שני ניסה לקפוץ אך בגלל התנודות של הפרוגטה נפל למים. הוא חטף היסטריה והתחיל לצרוח, אך מהר מאוד זרקו לו גלגל הצלה עם חבל והוציאו אותו מהמים. מטרתם היתה לקשור את שתי האוניות בכבל ולגרור אותנו לנמל חיפה. בינתיים קפצו בריטים נוספים לאוניה שלנו. שתי האוניות הדליקו אורות. קצין בריטי התקרב אלי ושאל אותי בצרפתית אם יש חולים באוניה ומהיכן הגענו. הסתכלתי עליו ולא עניתי דבר. אחד משני השליחים (שהיה לאחר מכן מפקד השיטת) לבש חולצת חאקי צבאית. הוא ביקש ממני שנתחלף בחולצות. הבנתי את הסיבה, הוא רצה להימנע מחשד כלשהו לגביו.
נכנסנו לנמל חיפה כשאנחנו שרים את "הבאנו שלום עליכם". כל אותו זמן כיוונו הבריטים את האוניה שלנו לנמל. האוניה נצמדה לרציף והתחלנו לרדת לחוף. קבוצת ישראלים חיכתה לנו שם וכמה בנות חילקו לנו ביסקוויטים. שני השליחים הצליחו להתערב בין האנשים ונעלמו מבלי שהבריטים ירגישו בהם. הבריטים העלו אותנו למשאית והעבירו אותנו למחנה עתלית ושם שוכנו בצריפים. התנהגותם של הבריטים היתה ללא דופי. סידורי האוכל נעשו על ידי הסוכנות היהודית בצורה יוצאת מן הכלל – היו שני מטבחים ושני חדרי אוכל, מטבח יווני ומטבח הונגרי. ראיתי בחור יווני הולך לכיוון חדר האוכל של ההונגרים, ושאלתי אותו "לאן?", והוא ענה לי בחיוך מסתורי ש"לא יפה להעליב את המטבח ההונגרי" והוא הולך לאכול גם שם…

בעין חרוד

במחנה עתלית לא עבדנו וגם לא היתה שום פעילות ספורטיבית. כל אחד סיפר על עברו ועל תוכניותיו לעתיד… היינו שישה חבר'ה שהחליטו ללכת לקיבוץ. הושפענו מהשליחים ובדמיוננו ראינו את חיי הקיבוץ כאידיאל. כל השישה שלטו בשפה האיטלקית ושמענו שבקיבוץ גבעת-ברנר יש הרבה יוצאי איטליה. אך יום אחד הופיע מדריך יווני מעין חרוד ושכנע אותנו לבוא לשם. בקבוצה שלנו היתה בחורה שהכירה אותו בהכשרה ובאמצעותה שוכנענו. הצטרפו אלינו עוד 19 חבר'ה ולאחר 10 ימים בעתלית שחררו אותנו הבריטים ואפשרו לנו לצאת את המחנה. נסענו באוטו משא לעין חרוד. מהכביש ראינו את המשק. הסתכלתי על גבעת-קומי ודבר בה לא הזכיר לי את הנופים האהובים עלי מקורפו, ונצבט לי הלב. לא ריח של ים, לא ירק… הגענו לחצר המשק וירדנו מהמשאית, הרגשנו שהחברים בוחנים אותנו מכל הכיוונים, כפי שעשינו גם אנחנו. בהכשרה אמרו לנו שנהיה כמו משפחה אחת גדולה. נכנסנו לחדר האוכל, וטעם האוכל היה מוזר ורחוק מטעם הבישול שהייתי רגיל לו. אך זה לא הדאיג אותי, כי הרי אפשר גם לחיות עם אוכל בטעם אחר. שיכנו אותנו באוהלים, באזור המזרחי של המשק. היו שתי מיטות בכל אוהל. המדריך שלנו, חרמוני, אמר שנהיה חופשים מעבודה במשך שבוע ימים כדי להכיר את המשק. סידרנו את החפצים בזחילה ויצאנו מן האוהל להסתובב בחצר המשק. בחנו את החברים ובעיקר את הבנות, היינו צעירים בני 24-26. אני אישית לא התעניינתי בבנות כי היה לי קשר עם בת שנשארה באתונה.
כאן המקום לספר על על דליה (שם בדוי) שהשארתי באתונה.
יומיים לפני שנתפסנו על ידי הגרמנים פגשתי אותה במקרה בדרך. הכרתי אותה במסיבה שארגן אחד הבחורים שלמדו איתנו בבית הספר. כשפגשתי אותה היא אמרה לי שהיא מוכנה לברוח יחד אתי, בתנאי שניקח גם את אחיה הצעיר. כפי שכבר סיפרתי לעיל, בהתחלה לא עלה בדעתי לברוח ואמרתי לה שאיני מתכוון לברוח. היא היתה בת למשפחה מאוד עשירה, והגרמנים כלאו אותה ואת כל משפחתה בבית הסוהר מחשש שהם יצליחו לברוח בעזרת כספם. מבית הסוהר הביאו אותם ישר לספינה, למשלוח הראשון שיצא לאושוויץ.
כאשר חזרתי לקורפו, אחרי שהגרמנים עזבו, והחלו להגיע הניצולים, סיפר לי קרוב משפחה של אמי החורגת שפגש את דליה אחרי השחרור והיא סיפרה לו שבזכות המחשבה על ניסו היא נשארה בחיים והיא מקווה לפגוש אותי. הסיפור הזה המחיש לי עד כמה רציניים רגשותיה כלפי וידעתי שהיא בחורה מאוד רצינית ומתאימה לקשר נישואין ולחיי משפחה.
כשחזרתי לקורפו היא גרה במלון כי ביתה היה הרוס. היינו נפגשים מדי יום. כאשר קיבלתי את צו ההתייצבות לצבא, אמרתי לה שאני לא מוכן להתגייס ולהילחם נגד הקומוניסטים שהצילו את חיי בסיכון חייהם) כי מלחמת האחים נמשכה(. החלטתי להיות עריק ולהקדים את עלייתי לארץ ישראל, וכשאהיה בארץ אתקשר אליה והיא תחליט אם היא רוצה גם כן לעלות לארץ.
כשהייתי בהכשרה בסוניו, באתונה, היא הגיעה גם כן לבקר את קרוביה באתונה ובאה לבקר אותי בסוניו כמה פעמים.
הדוד שלה, שהיה מנהל עיתון באלכסנדריה שבמצרים, הגיע לאתונה לאחר שחיפש אותה זמן רב. דליה סיפרה לו עלי ועל תוכניותי לעתיד. הדוד רצה מאוד להכיר אותי. הוא הצליח לפגוש את אחד השליחים וסיכם איתו שבשבת הקרובה ייפגשו במקום מסוים והשליח יביא אותו להכשרה. בדיוק באותה שבת, בערב, ללא הודעה מוקדמת, עזבנו את סוניו דרך הים לישראל. הדוד בא למפגש אך השליח לא הגיע. מכיוון שההפלגה היתה בלתי לגלית, נשמרו כל הפרטים עליה בסוד כמוס. כל זה נודע לי מאוחר יותר ממכתב שקיבלתי מדליה ממצרים, לשם לקח אותה הדוד לחיות עם משפחתו.
לפתע נפסקו המכתבים. טלפנתי לדוד ולא היתה תשובה. חשדתי שקרה משהו או שהדוד שכנע אותה לא לעלות ארצה, כי החיים בארץ באותה תקופה (המנדט הבריטי ב-) 1946 היו קשים מאוד. חיפשתי כל דרך ליצור איתה קשר ולבסוף מצאתי חבר שעלה אתי ארצה והיינו יחד בעין חרוד וידע את כל הסיפור בקשר לדליה. הוא עזב את המשק וירד למצרים, שם פגש אותה באיזו מסיבה. כתבתי לו שאם הוא יפגוש אותה שוב שיגיד לה שאני כועס מאוד שללא כל הסבר הפסיקה את קשר המכתבים אתי, ושאני דורש שתחזיר לי את כל המכתבים ששלחתי לה וכל פרט שיש לה ממני. בתשובה למכתב הזה, כתב לי חברי, שהוא פגש את דליה ואמר לה את מה שביקשתי והיא השיבה לו: "לא הייתי מאמינה שניסו יתנהג כך ופעם, כאשר ייוודע לו, הוא יבין". התשובה שלה הדהימה אותי, כי היא זו שהפסיקה את הקשר.
העניין הזה השפיע עלי מאוד, כי מאוד האמנתי בה ואף אמרתי לה באחת משיחותינו, שאם במקרה נהיה רחוקים זה מזה והיא תשנה את תוכניותיה לעתיד, שתגיד לי. והיא ענתה: "שלא תחשוב לרגע שאשנה את דעתי עליך, רק אתה תשמור על עצמך!".
הזמן עבר. הכרתי את מלכה ונישאתי לה.
יום אחד קיבלתי מכתב מאחי באתונה ובו הוא מספר לי על דליה: באחד הימים, כשהיא התרחצה בחוף אלכסנדריה, הרגישה כאבים חזקים בגב. הרופא אמר שיש לה פגיעה קשה בגב, שהיתה כנראה תוצאה ממכת מקל חזקה שקיבלה מנאצי במחנה אושוויץ, ועליה לנסוע לטיפול מתאים לשוויצריה. הרופאים בשוויצריה אמרו שתצטרך להישאר שנה שלמה בגבס ולא בטוח שתבריא לגמרי. אז הבנתי את פירוש התשובה שהיא נתנה לחבר שלי באלכסנדריה, ש"יום אחד אני אבין". היא הכירה את אופיי והיתה בטוחה שאני לא אפסיק את הקשר איתה, ומאחר והיתה פסימית לגבי מצב בריאותה, לא רצתה לקלקל גם את חיי.
היום היא נשואה ומרגישה בסדר. אין לה ילדים. היא באה לבקר אותי עם בעלה פעמים מספר ולא החלפנו מלה על מה שהיה
בערבים, אחרי האוכל, היינו מתאספים על דשא הדקלים והאופי היווני שלנו היה מתבטא בשירה, בדיחות וצחוק. חלק מחברי המשק לא קיבלו זאת בעין יפה, הם לא הבינו איך זה פליטי שואה יכולים לשיר כך ולהיות עליזים. אך האמת היא שכל אחד הטמין בנפשו את הזיכרונות ודאג שלא יראו כלפי חוץ. כל ערב היתה לנו שיחה קצרה עם המדריך שטרח להסביר לנו את החובות והזכויות בענייני עבודה, שכל אחד יעבוד לפי יכולתו, בדיוק כמו חברי המשק. מאוד מצא חן בעיני הרעיון התיאורטי של מבנה הקיבוץ ועד היום לא שיניתי את דעתי בנושא. כחצי שנה לפנינו הגיעה לעין חרוד קבוצה של כעשרים יוצאי יוון, שכבר ידעו מעט עברית. ביחד מנתה הקבוצה 45 חבר'ה. הרגשנו בצורה די ברורה שלבני המשק אין שום כוונה להתקרב אלינו מבחינה חברתית, כמובן שזה הביא גם להתרחקותנו מהם. כשהם שוחחו בקרבתנו חשנו שהדברים הם לא לטובתנו.
התחלתי לעבוד בחציר עם קבוצת צעירים בני משק. היינו אוספים את החציר בקלשונים ומכניסים לתוך פתח המכבש ומצדו השני של המכבש יצאו חבילות קטנות אותן קשרנו בחוטי ברזל. הייתי מאוד מרוצה בעבודה הזאת, כי שם לא נזקקתי כלל לדיבור, הייתי עושה מה שהאחרים עושים. האחראי על הקבוצה היה משה שטורמן, בקושי רב הצליח להסביר לי שזאת העבודה הכי קשה במשק ורק בחורים חזקים עובדים בה. שמחתי מאוד שרואים בי בחור חזק ושמטילים עלי עבודה קשה. עבדנו קרוב לאחת-עשרה שעות ביום. אכלנו בשדה, והאוכל בשדה דווקא מצא חן בעיני, כי הוא לא היה מבושל, שלחו לנו גבינות, נקניק ועוגות שדה. המורל היה גבוה, העייפות לא השפיעה עלי, אבל דבר אחד הציק לי מאוד – הברחש (יתושים). את הקלשון אחזנו בשתי הידיים והברחשים היו נכנסים דווקא לתוך האוזניים. היינו ממשיכים לעבוד כי אחרת לא היינו מספיקים כלום והברחשים "עשו חיים" בתוך האוזניים. יום אחד בא אלי בחור יווני מאוד נחמד וביקש לעבוד אתי. אמרתי לו שזו עבודה קשה ואני לא ממליץ לו להתחיל עם זה. אך הוא התעקש, כנראה רצה להוכיח שיש לו כוח רצון. פניתי למשה שטורמן ולמחרת הוא התחיל לעבוד איתנו. הסתכלתי עליו וראיתי בבירור שקשה לו. זמן קצר אחרי תחילת העבודה הוא שאל מתי גומרים. באותו ערב הוא לא יצא מהאוהל, ודאי הלך מוקדם לישון ויותר לא ביקש לעבוד אתי.
החיים בקיבוץ מצאו חן בעיני, הם התאימו לי מבחינה נפשית וגופנית. העבודה היחידה שעסקתי בה עד אז היתה תקופה קצרה בהנהלת חשבונות, אך מכיוון שעסקתי כל כך הרבה בספורט היה גופי רגיל למאמץ. במיוחד אהבתי את הלבוש הפשוט, בקורפו היינו חייבים ללכת בחליפות בחורף ובקיץ, בהתאם למעמד החברתי.
רק שבועיים אחרי שהגענו למשק ממחנה עתלית נפלה עלינו "השבת השחורה". המדריך אמר לנו שהבריטים באים לקיבוצים לחפש חברי פלמ"ח, ואם הם יבואו לעין חרוד ויבקשו שמות יש לסרב לענות להם. כאשר נכנסו הבריטים למשק הם ריכזו אותנו – צעירים, צעירות ומבוגרים עד גיל מסוים – בשטח פתוח, שם ישב קצין בריטי ליד שולחן עם ניירות. התחלנו לעבור לפניו אחד אחד. כשהגיע תורי שאל אותי הקצין באדיבות מה שמי, ידעתי מראש מה תהיה השאלה ועניתי בשקט: "עין חרוד". הוא ראה שמכיס חולצתי בולטת אגרת שקיבלתי מאחי באתונה, ובה צילום של אחד מהאתרים באתונה, כתובה ביוונית. הוא בדק היטב את האיגרת ושאל מה זה וממי זה ואני עניתי לו שוב, בשקט, "עין חרוד". הוא הבין שאין לו סיכוי להוציא ממני את מה שרצה ושחרר אותי. שמעתי שבתל-יוסף אחד רצה לברוח וירו בו.
בשלב מסוים הופיעו משאיות סגורות בברזנט, העלו אותנו עליהן ולא ראינו לאן לוקחים אותנו. כשעצרנו ונאמר לנו לרדת זיהיתי מיד את המקום – זה היה שוב מחנה עתלית, שבו שהינו כשהורדנו מהאוניה. פיזרו אותנו בצריפים וחילקו לנו צלחות אלומיניום גדולות מהרגיל, וגם ספלי אלומיניום וחשבנו שבצלחת כה גדולה ודאי נקבל הרבה אוכל… אך התברר שהבריטים היו מאוד קמצנים, האוכל היה דל ביותר.
התפשטה שמועה שמעבירים אותנו למקום אחר. שוב הופיעו משאיות מכוסות בברזנט, הועלינו עליהן והתחלנו לנסוע. הסתכלנו דרך הסדקים ולא הצלחנו לזהות את כיוון הנסיעה. זו היתה נסיעה ארוכה ומשעממת. פתאום הרגשנו שחפצים כבדים נופלים על הברזנט. הסתכלנו דרך הסדקים וראינו ילדים ערביים משליכים עלינו אבנים. מאוחר יותר אמרו לנו שעברנו דרך עזה. סוף סוף עצרו המשאיות ומצאנו את עצמנו במחנה בריטי ברפיח. הדבר הראשון ששאלתי היה באיזה מרחק אנחנו מהים. אמרו לי שרק ק"מ אחד מפריד בינינו לבין הים, אך שום סימן של ים לא נראה באופק. שוב פיזרו אותנו בצריפים. שוכנתי בצריף מס' 10 שהיו בו מספר מיטות שדה אך לא היה צפוף. האנגלים התייחסו אלינו מאוד יפה, אי אפשר היה להשוות אותם לנאצים. כשהגיעה שעת האוכל הופתענו לגלות שהארוחה היתה נהדרת והיא כללה אפילו פירות. לא הבנו מה קרה לאנגלים שטרחו כך לשנות את התפריט, אך מי שהיה בעניינים הסביר לנו שלאוכל דאגה הסוכנות, שהבריטים הסכימו שהסוכנות תטפל בנושא האוכל ואף גופיות לבנות חילקו לנו. היה אוכל טוב ומים והמצב לא הכביד עלי, לא השארתי מאחורי משפחה ואף לא ילדים.
היה מקרה אחד שאני לא מתגאה בו במיוחד. רוב הזמן היינו בצריף כי בחוץ היה חם. לא היה חשמל והתאורה היחידה היתה מנורות נפט. באחד הערבים, השעה היתה כבר די מאוחרת, שכבנו מכוסים בשמיכות, כי בלילה היה שם קר. אחד החברים ישב ליד שולחן עם מנורת נפט וקרא. זה ששכב לידי התלונן שאינו יכול להירדם, כי אור המנורה הפריע לו לישון. שאלתי אותו אם הוא רוצה לראות איך אני מכריח את החבר לכבות את המנורה. הוא כמובן הסכים. השולחן היה ארוך ובקצהו היו שאריות של קליפות אבטיחים. לקחתי כמה קליפות מבלי שהחבר ירגיש ושמתי אותן תחת המיטה שלי. היתה לי בעיה עם הדיבור בעברית, אך לא היתה לי בעיה לדייק בזריקת הקליפה שלא תפגע בו ולא במנורה. הקליפה עזבה את ידי ונחתה במהירות לידו. הוא לא הגיב לזריקה הראשונה אך אחרי השנייה הוא התחיל לשאול: "מי זה? מי זה?" אך אני הסתתרתי מתחת לשמיכה והוא לא הצליח לגלות. בקליפה השלישית הוא כבר הבין את הרמז, כיבה את המנורה והלך לישון.
הוחלט שנעשה שביתת רעב כדי ללחוץ על האנגלים שישחררו אותנו. הנזק למשקים היה גדול מנשוא. לא היו ידיים עובדות. הבחורות במשקים החליפו את הבחורים. עם כל מה שעבר עלי לא ידעתי מה זה להיות רעב. בערב שלפני תחילת השביתה אכלנו כמה שאפשר אך התברר לנו במהרה שהשעות גומרות את הרזרבות. מותר היה לנו לשתות, בתוספת כף מלח ליום כדי לשמור על איזון המינרלים בגוף. הרעב הציק לנו אך הרגשת הרעב עברה, הרגשתי רק חולשה. השתדלנו לשכב רוב הזמן כדי לא לבזבז אנרגיה. לאחר 52 שעות של שביתת רעב החליטו הבריטים לשחרר אותנו. כל מי ששוחרר נקרא בשמו והיה צריך להגיד את מספרו. המספר שלי היה 250 ולא זכרתי איך אומרים אותו בעברית. לבסוף עזר לי אחד היוונים שידע מעט עברית. כשהלכתי לקחת את חפצי עברתי דרך קצין בריטי שישב בפרוזדור ליד שולחן עם ניירת והוא שאל אותי: "איך קוראים לך?" לא הבנתי מה הוא אומר ושאלתי חבר ותיק שעמד לידי, בעזרת סימני ידיים מה רוצים ממני, ואז שואל אותי החבר גם הוא בעברית "איך קוראים לך?", זו היתה סיטואציה מצחיקה. חיכיתי עד שיופיע שוב היווני וזה הוציא אותי מהסבך. חזרנו למשק והמשכנו את חיינו כרגיל.
במשק שינו לנו את תנאי הדיור – עברנו מהאוהלים למבנה מרובע משקי קמח. אמרו לי שהמזכירה רוצה לדבר אתי. כל הדרך חשבתי מה היא יכולה לרצות ממני ולא מצאתי תשובה. כשבאתי אליה היא דיברה בצורה יפה ושקטה ואמרה שהיא שמעה שאני שחיין טוב, עניתי לה במבוכה שגם אני שמעתי… היא צחקה ואמרה שהיא רוצה שאקח על עצמי את האחריות על השגחת הילדים בבריכת השחייה ועל לימודי השחייה שלהם. כמובן שהסכמתי (המזכירה היתה שושנה פינקלשטיין).
היא דיברה אתי ביום ששי וביום ראשון הייתי צריך להתחיל. ביום ששי, בפעם הראשונה בחיי הופיע לי פרונקל על הישבן. הלכתי לנריה ציזלינג, שהיתה אז אחראית על הילדים, ואמרתי לה שאני מסכים לקבל את התפקיד אך לא אוכל להתחיל ביום ראשון. היא שאלה "למה?" לא ידעתי מספיק עברית כדי להסביר לה למה, וגם לא רציתי להגיד בפניה את המלה ישבן או טוסיק. "אני אגיד לך כשאוכל להתחיל", אמרתי לה בתערובת של שפות שידעתי. היא לא לחצה, אמרה כמה מלים שלא הבנתי והתרחקה. כשנרפא הפרונקל הלכתי לנריה ואמרתי לה שאני יכול להתחיל לעבוד בבריכה.
הבריכה היתה בריכת עפר. לא היתה שום גדר מסביב ולא היו שום סימנים לעומקים השונים של מי הבריכה. באמצע הבריכה ניצב מגדל בנוי מקרשים בגובה שני מטר, לקפיצות. אני, שהייתי רגיל למי ים צלולים היה לי קשה להתרגל למים העכורים של הבריכה. אך בסופו של דבר קיבלתי את מה שיש. נכנסתי לבריכה לפני שהגיעו הילדים, לבדוק את העומק בכל המקומות. כשדרכתי על הקרקעית הבוצית עלו עננים של בוץ על פני המים. לבריכה הגיעו ילדים מגיל הגן ומעלה. הייתי די מתוח, אך למזלי לא הייתי צריך לדבר, השתמשתי רק בתנועות ידיים כדי להזהיר, ללמד וכו'.
לילדים יש פסיכולוגיה פשוטה – הם מכבדים תמיד את החזקים. החלטתי לנצל את הנקודה הזו. עליתי למגדל והתחלתי לקפוץ קפיצות מרשימות, כפי שידעתי עוד בקורפו, ושם קפצתי מגובה של 15 מטר, כך שמקפצה בגובה שני מטר היתה עבורי משחק ילדים. לא הבנתי מה הילדים אומרים אך ראיתי שהם מתלהבים. ניצלתי זאת כדי לשלוט בעניינים, דבר שמאוד נחוץ לעבודה אחראית כזאת. השתמשתי בקביעות במלים אלטימפחד (אל תפחד), במלה "רגע" הייתי משתמש בקלות, כי ביוונית משמעה דג מלוח. ילד בגיל הגן התקרב אלי והרגשתי שהוא רוצה לשאול משהו. אני ממש חששתי שלא אבין מה הוא שואל ולא אדע לענות. התרחקתי ממנו והמשכתי להשגיח על המתרחצים. אך הוא לא עזב אותי ואני החלטתי להיענות לו בחיוך, ואז הוא שאל: "ניסו, אתה יהודי?" עניתי לו שכן, ולא ידעתי לאן זה מוביל, ואז הוא שאל: "ולמה אתה לא יודע עברית?" אמרתי לו שאני חדש בארץ. איני יודע אם הוא הבין, אך הוא היה מרוצה ששאל. וכך עבדתי כל הקיץ בבריכה ובחורף בפלחה.
מ47- יוצאי יוון שהגיעו לעין חרוד נשארנו מעטים מאוד, רובם עזבו לעיר.
בחלוף הזמן עברנו מהבדונים של שקי הקמח לצריפים. התגוררנו שלושה בחדר קטן, השירותים והמקלחת היו במבנה אחר במרחק של 50מטר מהצריף. בני המשק אמרו לי: "אתה אחד משלנו", ואני אמרתי להם: "אני לא שלכם, אני של העולים החדשים".

במלחמת העצמאות

באומות המאוחדות החליטו על הקמת מדינה ליהודים. הערבים כמובן התנגדו. יום אחד הודיעו לנו להתכונן לאימונים. אני ראיתי בכך זכות וחובה כאחד, אחרי אלפיים שנות גלות והשואה הנוראה, להילחם למען מדינת היהודים!! רק עשרה ימים התאמנו והאימונים היו קלים יחסית – למדנו להשתמש ברובה אנגלי, במקלע ובזריקות רימון. היה מקרה בו הכנסתי את המפקד שלי (עוזי ציזלינג) למתח. למדנו באימונים מה זה רימון ומה עושים לפני שזורקים אותו, אך כל זה נעשה לא עם רימון חי. עוזי רצה ללמד אותי לזרוק רימון חי. שכבנו מאחורי סלע לא גבוה והוא אמר לי לזרוק את הרימון. רציתי לעשות עליו רושם ושאלתי אותו אם הוא רוצה שאזרוק אותו כמו אבן או עם יד מתוחה מעל לראש, וכל זה לאחר שכבר הוצאתי את הנצרה. הוא היה מתוח מאוד ואמר לי לזרוק את הרימון בכל צורה העיקר שלא יישאר בכף ידי. זרקתי את הרימון והוא התפוצץ.
אחרי כמה ימים אמרו לנו להתייצב בבית הספר המשותף של עין חרוד ועלינו לכפר הערבי שעל גבעת קומי, שאת תושביו העבירו האנגלים קודם לכן לבית שאן. כל הסימנים הראו שאנו עומדים בפני מלחמה. עבורנו היתה זו מלחמת קיום. אחרי נדודים, אנטישמיות, שואה, נפל בחלקנו כבוד גדול – להגשים את החלום. ליד בית שטורמן התאספו חברים מכל ישובי הסביבה. התחילו לקרוא שמות וקראו גם בשמי. נכנסתי לאחת מכיתות בית הספר שהפכו אותה למשרד, שם סופחתי לגדוד 13, מחלקה מס' 1, כיתה מס' 1. מפקד הכיתה שלנו היה משה שטורמן ז"ל (בנו של חיים שטורמן ז"ל, שנהרג ממוקש שטמנו הערבים) ומפקד המחלקה עוזי ציזלינג, שנייהם מעין חרוד. קיבלתי נעלי קומנדו וסכין קומנדו. היחס בין כמות האנשים והנשק שהיו לנו לבין מה שהיה לערבים היה לטובת הערבים והיה עלינו למצוא שיטות להתגבר על הפער. לכן היינו תוקפים את ישובי הערבים בלילות, בצעקות ורעש גדול. היתה זו שיטה פסיכולוגית שהוכיחה את עצמה. המרחקים בין הישובים שלנו לשל הערבים היו מאוד קצרים וזה פעל לטובתנו, כי ברוב המקרים יכולנו להגיע עד המטרה כמעט באוטובוס, ואחרי הקרב יכולנו לחזור הביתה, להתרחץ ולנוח.
הבסיס הצבאי הראשון שלנו היה במחנה גדעון, קרוב לבית שאן. לפנות ערב ירדה הכיתה שלי עם משה שטורמן לכביש והגענו למבנה שהיה בעבר תחנת רכבת. משה הסביר את תוכנית כיבושה של בית שאן. המטרה הראשונה היתה לכבוש תל די גבוה ורחב ששלט על בית שאן והוחזק על ידי הצבא הירדני. אחרי ההסבר חזרנו למחנה. למחרת, כשהתחיל להחשיך יצאנו לפעולה. מישהו הציע לי להדק את החגורה עד כמה שאפשר בזמן ההסתערות, כדי שהחגור לא יתנועע ויכביד על הריצה. עשיתי כך אך תוך זמן קצר הרגשתי שזה מכביד על הנשימה ושחררתי את החגורה. התקדמנו לכיוון התל. תותח שהובא במיוחד מירושלים שלח לתל כמה פגזים ואחר כך פנה לגזרה אחרת, זה היה כל הכיסוי שלנו בנשק כבד. ירדנו לקראת התל בשקט מוחלט כשהכיתה מסודרת בטור חזיתי, זה ליד זה, והתחלנו לעלות לתל. אני הייתי הראשון מצד שמאל, אחראי לחוליה, ועל פי התוכנית החוליה שלנו היתה צריכה לתקוף ראשונה. בשעת העלייה לתל לא הבחנתי בשום רעש אך לפתע ראיתי להבה ואינסטינקטיבית נשכבתי. שמעתי התפוצצות אדירה והחייל שלידי נפצע ונפל. כפי שהתברר לי לאחר מכן, כל גופו היה מלא רסיסים חוץ מאזור החזה שהיה מכוסה במחסניות כדורים, אלה הצילו אותו ממוות. הוא שכב שישה חודשים בבית החולים. שמו היה אלברטו כהן, יווני מעין חרוד. אנחנו המשכנו לעלות וכבשנו את התל. הערבים, אחרי שזרקו את הרימון ברחו לכיוון העיר בית שאן. הודענו למפקד הירדני שהיה במשטרת בית שאן (משטרה שהבריטים עזבו) שאם הם לא ינפו דגל לבן לכניעה – נפגיז את העיר. במציאות לא היה בידינו שום תותח להפגזה, אך הירדנים לא ידעו על סוגי הנשק שהיו ברשותנו. בשעות הצהרים ראינו לשמחתנו דגל לבן מתנפנף על גג המשטרה. הגדוד שלי נכנס למשטרה והתמקם בה. זו היתה הפעולה הראשונה שלי.
עוזי ציזלינג, המ"מ שלי, ראה ערבי נשען לקיר אחד הבתים. ראיתי אותו שולף אקדח ומתקרב אליו. הערבי נבהל, הרים ידיים, ביקש לא להרוג אותו והבטיח למסור לנו נשק. הוא הוביל אותנו לאורווה והתחיל לחפור בידיים. עזרתי לו לחפור ועוזי אמר לי להתרחק כי אולי יש שם מוקש. אמרתי לו שזה לא יכול להיות, כי הרי הערבי עומד לידי והוא ודאי יודע מה יש שם. גילינו רובה בריטי ומרגמה קטנה (טו אינץ'). עוזי לקח את הנשק ואמר לי לשמור על הערבי. פניו נראו לי מוכרות ונשכרתי שראיתי אותו בכפר קומי, שמעל לעין חרוד. לפני המלחמה היו היחסים בין חברי המשק לערביי קומי תקינים, אפילו טיפול שיניים היו מקבלים במרפאת עין חרוד. ונזכרתי שערב אחד ביקשה ממני הבחורה שעבדה במרפאת שיניים לעלות איתה לכפר כדי להודיע לאחד הערבים שלמחרת יש לו תור לטיפול שיניים. נכנסנו לחדרו והוא קיבל אותנו בסבר פנים יפות, ישבנו על מזרון ושתינו קפה. החדר היה פשוט אבל נקי. זו היתה הפעם הראשונה שנכנסתי לבית של ערבים. והתברר לי שהערבי שאני שומר עליו עכשיו הוא אותו ערבי שאירח אותי בביתו. לא הבנתי למה עוזי שלף את האקדח דווקא מולו, כי הסתובבו שם הרבה ערבים. לאחר מכן התברר לי שהערבי הזה רצה להרוג את עוזי, כי ידע כנראה שהוא ממשפחה ידועה. שאלתי את הערבי אם יש לו משפחה בבית שאן, לאחר שענה בחיוב אמרתי לו שנלך למשפחתו, אך אם הוא ינסה לברוח אהרוג אותו. בית המשפחה לא היה רחוק. היו שם אימו, אשתו והילד שלו. אימו קיבלה אותנו עם דמעות בעיניים ומיד התכופפה לנשק לי את הרגליים. הרמתי אותה בעדינות והתרחקתי מעט. עוזי קרא לי מרחוק. אמרתי לערבי שיבוא איתי והיה לי קשה לראות את הפרידה ממשפחתו. עד היום אני מצטער שלא שחררתי אותו כדי שיעבור עם משפחתו לירדן. מעניין מה עלה בגורלו, ייתכן והוא חי באיזה מקום.
אחרי כיבוש בית שאן השתתפתי בעוד התקפות ליליות וכיבושים – כפר נורית, פקוע, זרעין (יזרעאל). מזרעין היו הערבים יורים על כל מכונית שעברה מעפולה לבית שאן. בזרעין כמעט ונהרגתי בטעות על ידי מפקד כתה מס' 2, וזה היה באשמתי. כיתה מס' 2 היתה צריכה לתקוף ראשונה את עמדות הערבים, ולא הכיתה שלי, כרגיל. אחרי שקיבלו פקודה להסתער ראיתי שהם הולכים לאט לאט, לא היתה לי סבלנות לחכות עד שיגיע תורנו והתחלתי לרוץ לכיוון העמדה הראשונה של הכפר. קפצתי לתוך העמדה ונשענתי על הקיר מוכן לירייה עם רובה טעון בידי. שמעתי ירייה מצד שמאל שעברה קרוב מאוד לאזני. זה היה עוזי פלדמן והוא ירה לאן שצריך היה לירות. היה חושך והיה לי מזל גדול שהוא לא פגע בי. כשהוא ראה לבסוף הוא התנצל, אך זו לא היתה אשמתו. מזרעין ראינו שמתקרבות אלינו משאיות מלאות בערבים. לא ירינו כי המרחק היה גדול מדי ולא רצינו לבזבז כדורים. בנוסף למשאיות היו גם ארבעה טנקים שהתפזרו בשטח. השטח היה סלעי אך הטנקים נעו עליו בקלות. הם נעצרו במרחק של כ400- מטר, הערבים ירדו מהמשאיות והתחילו להתקרב אלינו במבנה של קרב התקפה. רק כשהגיעו למרחק שיאפשר לנו לפגוע בהם התחלנו לירות. כיוונתי את הקנה אל ערבי אחד וראיתי שהוא נופל. ההתקפה שלהם נכשלה והם התחילו לסגת. אחד הטנקים התקרב לערבי שפגעתי בו ואסף אותו.
כל מקום שכבשנו באה כיתה והחליפו אותנו ואנחנו המשכנו הלאה. את כואכב אל האואה (כוכב הירדן) יצאנו לכבוש בשעות המוקדמות של הבוקר ולא בערב כמו ברוב הפעולות. הידיעות המודיעיניות דיווחו שנשארו בכפר מספר קטן של תושבים, ללא צבא. חוץ מרובים, סטנים ומקלע אחד היתה לנו גם מרגמה קטנה בקוטר שני אינץ'. האחראי למרגמה ירה כמה פגזים אך הם נפלו לא רחוק מאיתנו. התברר שהאפקטיביות של המרגמה היא קטנה מאוד. את הכפר כבשנו ללא לחימה. התמקמנו בכל מיני מקומות מסביב לכפר על מנת להגן עליו. בלילה שמענו יריות מהכיוון שבו נמצא השומר שלנו. הוא אמר ששמע רעשים ואלה יכולים להיות רק של ערבים. בבוקר התברר שהיה זה חמור שהסתובב בשטח. התחלפנו בשמירה כל חצי שעה כדי להבטיח שהשומר לא יירדם.
בלילה ראינו מכוניות שנוסעות באור מלא מעבר הירדן. היו אלה משאיות עמוסות בחיילים עיראקיים שנעו לכיוון שלנו. חיכינו בעמדות. השחר החל להאיר וראינו במדרון שלושה ערבים שנעים אלינו בקו ישר, במרחק לא גדול זה מזה. ראינו אותם שוכבים ומתרוממים ושוב שוכבים ומתקרבים לעמדתנו. היה מאוד מוזר לראות רק שלושה תוקפים… פתאום הופיע עוזי ציזלינג ואמר: "מה אתם שוכבים כאן? הערבים כבר בתוך הכפר. הם עשו פעולת הטעיה מתוחכמת ושלחו רק שלושה איש כשהכוח העיקרי נכנס לכפר מצד שמאל. משה שטורמן הורה לנו להכניס מיד כידון לרובה כדי להיות מוכנים לקרב פנים אל פנים. היינו שלושתנו בעמדה מחוץ לכפר והתחלנו לנוע עם משה שטורמן לכיוון הכפר. הלכנו בזהירות בין הקוצים, הייתי האחרון ברביעייה. פתאום שמעתי קול מאחורי, במרחק של כעשרים מטר "משה, נפצעתי." סובבתי את ראשי וראיתי את אדר קמחי (בן עין חרוד, ברבות הימים היה מפקד מבצע ספינות שרבורג). הוא החזיק ביד אחת את כתפו השמאלית ונפל. היתה לנו הוראה לא לתת עזרה לפצועים כי היינו הכיתה הפורצת. המשכתי ללכת קדימה אחרי השלושה כשהכדורים עפים סביבנו מכל עבר. הגענו לגדר של שיחי צבר שהיה בה פתח בגובה של מטר בערך. משה קפץ ראשון וצעק: "הנה הנבלות!". הסתכלתי מבעד לפתח וראיתי קבוצת ערבים מתכופפים מעל לפצוע ששכב על האדמה, כנראה שהיה זה המפקד שלהם. עזבתי את החברה ורצתי קדימה בצריחות איומות ביוונית. כולם ברחו ואז ראיתי את המחזה הנדיר והיפה בחיי: מכל קבוצת הערבים שברחו נשאר אחד, הרים את הפצוע על כתפיו והלך לכיוון אלה שברחו. הייתי במרחק של מטר אחד אחריהם, הייתי נרעש ונרגש מהאומץ והמסירות של החייל למפקדו, למרות שידע בוודאות שייהרג. עזבתי אותם ורצתי קדימה. עד היום אני מצטער שלא לקחתי אותם מיד כשבויים, הם ודאי היו נשארים בחיים. אבל לא שכחתי שעלי להמשיך במשימה – לרדוף אחרי אלה שברחו. רצתי מול סלע גדול, כשהגעתי למרחק של כ15- מטר ממנו התרומם מאחוריו חייל עיראקי עם רובה ביד ורץ לכיוון הבורחים. הוא ראה אותי רץ לקראתו, כי השטח היה נקי מצמחיה ויכול היה להספיק לכוון את הרובה ולירות בי, אך הוא היה אחוז פחד והעדיף לברוח. רדפתי אחריו אך הוא נעלם לי במורדות ההר. הגעתי למורדות ההר וחיכיתי. ראיתי ערבי עובר ממסתור אחד לשני וכיוונתי אליו את הרובה ויריתי בו. בינתיים הגיעו שאר החבר'ה ומשה הורה לי לשכב ולא לעמוד. אמרתי לו שכולם בורחים ואף אחד לא יורה. פתאום ראינו חייל עיראקי נופל ומשה אומר לי "ניסו, הרגת אותו". אחרי שראינו שכולם ברחו חזרנו לעמדות.
פגשתי בחור מעולי יוון, מכיתה מס' 2 שהתפאר ואמר לי: "בכדור אחד הרגתי שניים". שאלתי "איך זה?", ראיתי שהוא נבוך. לחצתי עליו לספר לי ואז הוא סיפר בגמגום: "אני יודע, ראיתי חייל אחד סוחב על גבו חייל אחר יריתי בהם והרגתי את שניהם". אמרתי לו שהוא עשה מעשה מחריד, שהחייל הזה היה ממש גיבור ומאז לא דיברתי איתו יותר. הצטערתי שלא לקחתי את הדסקיות שלהם כדי לשלוח אותם, לאחר המלחמה, למשפחותיהם ולספר להם על בנם הגיבור. הבחור היווני הזה, שגם היה מעין חרוד, נפצע לאחר מכן בקרב על סנדלה (דרומית לזרעין) ושכב הרבה זמן בבית החולים. את סנדלה כבשנו ללא התנגדות, הערבים ברחו, אך למחרת המטירו עלינו הפגזה כבדה ואז הוא נפצע. כשחזר לעין חרוד נפגשנו על המדרכה, הוא חיבק אותי בחביבות ואמר מה שאמר, אך אני הרגשתי דחייה והתרחקתי ממנו ללא דברים.
אחרי שכבשנו את זרעין נכנסנו למזר שעל הגלבוע. השתמשתי במלה "נכנסנו" כי כבשנו אותה מבלי להילחם. הייתי בשמירה מהשעה 10.00 עד 12.00 בלילה, עמדתי בחזית של בית ערבי ליד גדר אבנים וצפיתי לכיוון דרום. לפתע ראיתי דמות לבנה שמתקדמת לאט לקראתי. אינסטינקטיבית הכנתי את הרובה לירי אך חיכיתי, כי אחרי ההתרגשות הראשונה חשבתי שלא ייתכן שערבי יבוא בגלביה לבנה וגם לא רציתי לירות סתם ולהעיר את החבר'ה. לבסוף התברר שהיה זה רק כלב ערבי עם פרוה לבנה. גמרתי את שעות השמירה שלי, הערתי את הבא אחרי ואמרתי לו שבמקרה שיראה דמות לבנה שידע שזה כלב, והלכתי לישון. אחרי איזה זמן העיר אותי השומר ואמר לי בלחישה שיש מישהו בחוץ. שאלתי אותו אם זו דמות לבנה והוא ענה בחיוב. אמרתי לו שזהו כלב ואם קשה לו לשמור אני יכול להחליף אותו. הוא לא הסכים ואני המשכתי לישון. לפתע, מתוך שינה הרגשתי עקיצה בברך. הדלקתי גפרור וראיתי עקרב שחור ליד הברך ועוד אחד ליד הראש, שלא הספיק לעקוץ. חשתי כאבים חזקים בברך ובלית ברירה הערתי את משה שטורמן וסיפרתי לו על העקרב. הוא אמר לי שהוא מצא כאן חצי בקבוק עראק, הושיט לי את הבקבוק ואמר שאשתה קצת והכל יהיה בסדר. שתיתי, הייתי מטושטש מאלכוהול אך נרדמתי מבלי להרגיש כאבים.
המשכנו למוקיבלה שהיתה ריקה מערבים ומשם הגענו למשלט המשקיף על העיר ג'נין. סביב למשלט היו הרבה עצי שקד מלאי פרי. אכלנו אותם ונהנינו מטעמם. המטרה היתה לכבוש את ג'נין. יצאנו להתקפה כרגיל בלילה, בקושי הבחנו בעמדה הראשונה בכניסה לעיר. נשלחתי עם עוד חייל לבדוק אם יש שמירה בעמדה. הלכתי ראשון עם רובה דרוך לפעולה והשני היה המאבטח. העמדה היתה ריקה ולא ראינו עמדות נוספות. היה שקט לגמרי נוצר רושם שהעיר ריקה מאנשים וחיילים. ראינו בית גדול עם גינה ושער הברזל היה פתוח. ליד השער עמדה אישה וכשראתה אותנו חשבה כנראה שאנחנו ערבים. משה שטורמן התקרב אליה ושאל בערבית אם יש עוד אנשים בבית, התוכנית היתה לפוצץ את הבית כדי להפחיד את שארית האנשים שעוד נשארו בעיר, על מנת להבריח אותם – האישה אמרה שנשארה לבד בבית. משה שאל אותה: "למה נשארת?" והיא סיפרה שבעלה נשוי לאישה נוספת, צעירה ממנה, והיא החליטה להישאר. כל השיחה התנהלה בערבית. לפתע הבינה שאנחנו יהודים והתחילה לצרוח. משה ביקש ממני לשמור עליה. אני לא ידעתי ולא יודע ערבית, ניסיתי להרגיע אותה, ליטפתי את כתפה ואמרתי לה "שקט, שקט", אבל זה לא עזר והיא המשיכה לצרוח. אמרתי למשה שכדאי לשחרר אותה והוא הסכים. היא נעלמה בחושך בהליכה לכיוון דרום.
לפי התוכנית היינו צריכים לכבוש תחילה את משטרת ג'נין שנעזבה ע"י הבריטים. סביב בנין המשטרה היתה גדר תיל דוקרנית. חבלנים מהיחידה הלכו לפנינו, חתכו את חוטי התיל וניגשו לפוצץ את סורגי החלון שהיה בתחתית המבנה בפינה המזרחית-צפונית. כל זה נעשה בחושך. כשהחלו לטפל בפיצוץ החלון התחילו יריות מתוך המשטרה. לפי כמות הירי הבנו שאין הרבה לוחמים במשטרה. הם השליכו רימונים אך אלה נפלו מאחורינו, הם לא העלו בדעתם שאנחנו כבר צמודים לקירות המשטרה. הסיסמה היתה "אייזן בטון" ובאמת התברר שהבטון היה חזק מאוד. החור שנפרץ סביב החלון לא הספיק למעבר גוף אדם עם חגור. משה שטורמן הורה לאחד מחברי הכיתה להיכנס. הוא התיישב, הכניס את הרגליים ופתאום אמר שהוא שומע קולות מן החדר. הוא יצא, זרקנו רימון לתוך החדר ולאחר הפיצוץ ביקש משה ממני להיכנס. שאלתי אותו אם אני יכול להיכנס בלי החגור, כי החור היה ממש קטן, אך משה לא הסכים ואמר: "אני אכנס". אך אז הופיע עוזי ציזלינג המ"מ ואמר לו: "אתה לא נכנס, אנחנו חוזרים כי השחר כבר התחיל להאיר". לפני שעזבנו זרקנו רימון לעבר השער הסגור וחזרנו לזרעין עם פצוע קל אחד. כך שאנחנו לא כבשנו את ג'נין.

כיבוש נצרת

בשעות המוקדמות של הבוקר הלכנו לכבוש את הכפר הערבי ציפורי. לפני שנכנסנו לכפר ראינו כומר יווני אורטודוכסי עם דגל לבן בידו. הכפר נכבש בלא התנגדות.
הפעולה הבאה היתה כיבוש בית הספר הגרמני ששכן על גבעה מעל נצרת הערבית. האוטובוס הביא אותנו עד כפר החורש בשעות המוקדמות של הבוקר, משם המשכנו ברגל דרך ואדי מיוער. פתאום שמעתי צעקה מבוהלת "אל יאהוד!". שמענו את הצעקה אך לא ראינו שום דמות. עלינו לגבעה בשורה חזיתית מסודרת ואני הייתי הראשון מצד ימין. במסלול שהלכתי בו היה מחסום ומכיוון שלא רציתי להישאר מאחור עקפתי אותו ובשל כך התרחקתי מהשורה. עוזי ראה דמות בכיוון הלא מצופה והרים את האקדח על מנת לירות אך ברגע האחרון הוא זיהה אותי. בית הספר היה ריק מערבים וכבשנו אותו בלי לחימה. יחידה אחרת כבשה את משטרת נצרת שהיתה קרובה לבית הספר הגרמני, ולאחר יומיים עברנו למשטרה ושם היה הבסיס שלנו.
מילדותי שמעתי מחברי הנוצרים על נצרת, והנה אני רואה את העיר מתחתינו. העיר נכנעה בלא קרב אך אסרו עלינו במפורש לרדת לעיר. היה חשש שחלק מהחיילים העיראקים נשארו בעיר מחופשים לאזרחים. אני מאוד רציתי לראות את הכנסיות ששמעתי עליהן מילדות. הבסיס שלנו בבנין המשטרה היה נוח מאוד. האולמות היו גדולים ובכל אולם היתה כיתת חיילים.
אחד מהחבר'ה הסכים לרדת אתי לעיר, למרות האיסור. שמתי רימון בחגורת המכנסיים, בצורה כזאת שיבלוט וירתיע את מי שירצה להתנכל לנו. החלטתי להיכנס בתחילה לבית ערבי פשוט כדי לתהות על הרגשתם אחרי הכיבוש. בחדר היו גבר, אשה וילדים שהסתכלו עלינו במבט די מבוהל. הגבר שאל אותי בקול מתוח אם אנחנו מארגון הלח"י, אמרתי לו שאנחנו מ"ההגנה" וראיתי שהוקל לו. דיברנו בעזרת סימני ידיים. ביקרנו בעוד כמה מקומות וחזרנו למשטרה.
העיר היתה בעוצר, אסור היה לתושבים לצאת מבתיהם. תפקיד הכיתה שלי היה לשמור שהתושבים לא יפרו את העוצר. פתאום ראינו גבר במרחק של כ50- מטר. המ"כ משה אמר לי "תן לו כדור". זאת לא היתה הפעם הראשונה שקיבלתי הוראה לירות במי שמפר את העוצר אך גם הפעם, כמו בעבר, לא עלה בדעתי לירות, אפילו לא הרמתי את הרובה. מישהו אחר ירה בו והוא נפל. החלונות נפתחו וערביות התחילו לצרוח ואנחנו המשכנו ללכת. הייתי קלע טוב ונמצאתי תמיד ליד המ"כ לכן תמיד פנו אלי בבקשה לירות. המשכנו ללכת והגענו לבית עם גינה וליד השער עמד צעיר כבן 25, לבוש יפה ומסודר. המ"כ אמר לי שהוא ייגש לשאול אותו למה הוא בחוץ וכשיתרחק ממנו עלי לירות בו. הוא דיבר עם הערבי כמה דקות והתרחק אך אני במקום לירות ניגשתי למ"כ ואמרתי לו שכנראה שהבחור לא נורמאלי אם הוא עומד כך ולא מנסה לברוח. למזלי וודאי למזלו עבר במקום ג'יפ משטרתי ואני הצעתי למשה למסור את הבחור לידי השוטרים. לקחתי את הערבי ביד ללא התנגדות מצידו והושבתי אותו בג'יפ. אמרתי לשוטר שהוא הפר את העוצר וצריך לערוך לו בירור. למחרת פגשתי את השוטר והתברר שהבחור באמת לא נורמאלי. הרגשתי הקלה עצומה. לא הייתי יורה בו ושמחתי שגם מישהו אחר לא ירה בו.
בשעות היום היינו על הגבעה. לא רחוק מאיתנו היה אוהל של בדואים וצעיר כבן 14 עמד במרחק מה מחוץ לאוהל. המ"כ אמר לי, כרגיל, לירות בו כדור. הפעם ממש התעצבנתי: "אתה לא רואה שהוא ילד, תירה בו אתה בעצמך אם אתה רוצה". הוא לקח את הרובה וירה בו בישבן. הילד הצליח איכשהו להיכנס לאוהל ואנחנו נכנסנו אחריו. המשפחה הסתכלה עלינו בפחד. החובש הגיש עזרה ראשונה ועזבנו את המקום. היתה לי הרגשה מאוד לא נעימה, כך זה במלחמה אין מה לעשות.
ביקשתי העברה לחיל הים וחיכיתי לתשובה. שריק מבית השיטה (זה שהיה השליח שלנו ביוון) סיפר לי שהוקמה יחידת קומנדו ימית (שייטת), שאל אם אני רוצה להצטרף ליחידה, והוסיף גם שזהו תפקיד מאוד מסוכן. מיד הסכמתי. זה היה דבר שמאוד רציתי בו. באחת השבתות נכנס אלי המ"כ משה שטורמן ואמר שהגיע קצין מהקומנדו הימי ומבקש לצרף אותי ליחידה. משה אמר שהוא התנגד, כי הוא לא רצה שאעזוב אותם אך אין ברירה. הוא מסר לי כתובת ואמר שלמחרת עלי לנסוע לתל-אביב. למחרת בבוקר יצאתי לדרך.

בינתיים הוטל על היחידה שלי לכבוש שוב את הכפר פקוע, כי אחרי שכבשנו אותו לא השאירו בו שמירה והערבים חזרו אליו. המודיעין מסר שהערבים עזבו שוב את הכפר והיחידה שיצאה לכבוש אותו עלתה בלי חשש. אך התברר שהערבים חיכו להם מוסתרים מאחורי סלעים וכשהתקרבו הלוחמים שלנו הם התחילו לירות. שם נהרג המ"כ שלי משה שטורמן ועוד בחור בשם שמחה, חבר אחד הקיבוצים בסביבה. כל זה נודע לי רק כעבור כמה ימים כשחזרתי מסידורי הגיוס לקומנדו הימי. הייתי עצוב מאוד כי כל תקופת הקרבות הייתי צמוד למשה, הייתי שומר הראש שלו. עטרה, אימו של משה, אמרה לאשתי כמעט בכעס: "אם ניסו לא היה עובר לחיל הים משה שלי לא היה נהרג".

בחיל הים

את הכתובת שנתן לי משה, ברח' בן יהודה, מצאתי בקלות. קיבל אותי בחור בן-גילי, יהודי יווני מקפריסין. הוא נתן לי כתובת של יחידת קומנדו שהיתה בכפר הערבי קסריה. שם קיבל אותי מפקד בשם אסקימו ושיבץ אותי לאחת הכיתות. היתה תקופת הפוגה בלוחמה עם הערבים. היינו מעבירים את השעות באימונים של פיצוצים בקרקעית הים ופיצוץ בתי הערבים הריקים. היה לנו מדריך לבוקס ולג'ודו בשם דוד טבק. למדנו להשתמש באקדחים ומקלעים. מדריך השחייה עזב את היחידה והמפקד אסקימו ביקש ממני להחליפו. אחרי כמה ימים הופיע המדריך חזרה. מפקד היחידה אמר לי שהוא היה מסכים ברצון שאמשיך אך הוא אינו קובע. המדריך החדש עשה שגיאה ורצה להוכיח שהוא יותר טוב ממני וביקש שנעשה תחרות שחייה למרחק 50 מטר. כמובן שעברתי אותו והחבר'ה לא הסתירו את שמחתם, כי כבר התרגלו אלי. המדריך לא ויתר וביקש שנעשה תחרות צלילה, עד קרקעית הים. גם הפעם הסכמתי. לקחנו סירה עם עוד שני חברה בתפקיד של שופטים. התרחקנו מהחוף ואני אמרתי לו שיחליט באיזה עומק נעשה את התחרות. אמרתי שמי שיוציא ראשון אבן מקרקעים הים ויזרוק אותה מבלי להוציא את הראש מהמים ושוב ירד, מי שיביא יותר אבנים הוא המנצח. הוא קפץ ראשון. המים היו צלולים וראינו כשהגיע לקרקעית, העלה אבן וצלל ושוב הביא אבן ויותר לא המשיך. אני הגעתי לקרקעית שלוש פעמים, ויכולתי יותר אבל זה היה מיותר. לא רציתי להביך אותו כי הוא נשאר המדריך לשחייה.
הימים עברו ושום פעילות רצינית לא התרחשה. עסקנו רק באימונים. התנאים היו נהדרים, הקשר החברתי היה מצוין והאוכל נהדר. גרנו במבנים רומאיים עתיקים. הקירות היו מתפוררים לכן הצבנו בתוך המבנה אוהלים. פעם יצאו כולם לחופשה חוץ מהכיתה שלנו. בישלנו בעצמנו ואני אמרתי שאכין עוגה שבחיים לא אכלתם. אף פעם בחיי לא אפיתי עוגה. לקחתי קמח וביצים ואיכשהו ערבבתי אותם יחד אך שכחתי להכניס אבקת אפיה. הכנסתי את התבנית לתנור והחברים מסביב ציפו בחוסר סבלנות לסיום האפייה. אמרתי להם לחכות בחדר האוכל וכשהעוגה תהיה מוכנה אביא אותה. כשראיתי שהיא מקבלת גוון חום הוצאתי אותה והבאתי לשולחן. העוגה היתה כמו בלטה, היה צריך להשתמש בפטיש כדי לחתוך אותה. כל אחד לקח חתיכה והתחרו זה בזה מי יזרוק אותה יותר רחוק לים. מאז הפך הנושא לבדיחה ביחידה.
באותו זמן החלטתי להתחתן. נסעתי לעין חרוד. אני והחברה שלי, מלכה עמרם, קמנו מוקדם בבוקר והלכנו ברגל לכפר יחזקאל להירשם אצל הרבי. בערב הבאנו אליו שני עדים והוא חיתן אותנו. לא היתה מסיבה ולא היו דברים טובים. חזרתי ליחידה וסיפרתי להם שהתחתנתי. המדריך כעס שלא הודעתי להם מראש, כי הם היו מכינים לי מסיבה. ואני ממש לא אוהב מסיבות וכו'.
הוזמנתי לבסיס בסטלה מריס לפגישה. הציעו לי להיות מלח באוניה זרה בזהות נוצרית. התוכנית היתה להגיע לקפריסין ולעלות על אוניה איטלקית למטרות ריגול וכו'. אמרו לי לקחת ארבעה ימי חופש כדי להתארגן לקראת התפקיד. כשחזרתי אמרו לי שוב לקחת חופש ולחזור אחרי ארבעה ימים. במשק כבר התחילו לשאול אותי מה אני עושה כל כך הרבה זמן בבית, אמרתי שאסור לי לפרט. וכך עבר כחודש ימים ובסופו של דבר העניין בוטל. ביקשתי לחזור ליחידה שלי שנמצאה באותו זמן בחזית על הגבול המצרי. הם מאוד הופתעו שאני רוצה לעזוב את הים וניסו להשפיע עלי להישאר. אמרתי שאם אשאר אני רוצה לשרת על אוניה. מסרו בידי מכתב סגור ואמרו לי ללכת לנמל חיפה, שם עגנה אוניה בשם "דרום אפריקה" ולמסור את המכתב לרב החובל. מסרתי את המכתב וקיבלתי ממנו פתק המופנה לאפסנאי. שם קיבלתי את החפצים הדרושים והפכתי לאיש צוות באוניה. התנאים באוניה היו נוחים. שמי הרשמי היה "ק. 29". הנשק שהיה בידינו הסתכם במקלע אנטי-אווירי אחד. התחלקנו לשלושה צוותים כשלכל צוות היה כינוי על פי אחד הצבעים. הצוות שלי היה הצוות "הכחול". יום העבודה התחיל בשעה 7.00 בבוקר, עם הפסקת אוכל קלה בשעה 10 וארוחת צהרים. היתה זו אוניית דיג שניתנה במתנה על ידי יהודי דרום אפריקה. האוניה היתה שייכת לחיל המודיעין ועגנה רוב הזמן בנמל חיפה. בערבים היינו יוצאים לחיפה, לרוב טיילנו בהדר הכרמל ולעתים קרובות הלכנו לראות סרט, והיינו חוזרים בשעה 11.00. באוניה תמיד נשאר צוות אחד בתורנות. ערב אחד כשחזרנו לאוניה הופתעתי לשמוע שמכונות האוניה עובדות, היה זה סימן מובהק שהאוניה עומדת לצאת מהנמל. רב החובל הודיע לנו שיוצאים לכיוון נמל תל אביב. שמענו את רעש השרשרת שמעלה את העוגן ויצאנו מנמל חיפה. הים היה סוער, הגלים התנפצו אל החרטום ושטפו את הגשר ואת הירכתיים. אנחנו היינו סגורים בחדר המלחים שהיה באזור החרטום וסגור בדלת פלדה. לא ראינו דבר ממה שנעשה מחוץ לחדר, היינו סגורים כמו בכלוב. פתאום שמענו רעש של חביות מתגלגלות, נתקלות בדלת הפלדה וחוזרות חזרה. אלו היו חביות הדלק של האוניה. הן לא נקשרו כראוי והשתחררו מטלטולי האוניה. זה היה מצב די מביך ואיש לא דיבר. לפתע הרגשנו שהאוניה מחליפה כיוון וחוזרת לנמל חיפה. זו היתה ההפלגה הראשונה שלי בתור מלח באוניה ישראלית.
האוניה נזקקה לשיפוצים ואני עברתי לאוניה בשם "ק. 20". התנאים בה היו הרבה יותר טובים. היא היתה אמנם ישנה אבל יותר גדולה. תפקידה היה לשמור על חופי ישראל ולגלות אוניות זרות שמובילות נשק לערבים. הפלגנו הרבה לאורך החופים ואף הגענו בלי אורות לחופי בירות. באוניה התנהלו החיים כמו בקיבוץ – בארוחות ישבנו יחד קצינים ומלחים מכל הדרגות. רב החובל היה דוד מימון מעין חרוד, והוא זה שהנהיג את השוויוניות בין אנשי הצוות של האוניה. באחת מארוחות הצהרים ישבתי עם דוד, האחראי על המכונות ועוד כמה מלחים וחיכינו שיביאו את מנות האוכל. הקצין האחראי למכונות קם, הלך למטבח, חזר עם מנה כפולה והתיישב ליד דוד מימון.דוד הסתכל לצלחתו של המכונאי ואמר לו בקול שקט אך תקיף: "תחזיר את המנה למטבח ותחכה שיביאו את האוכל לשולחן". המקרה הזה עשה עלי רושם עצום, הערכתי את האופי ההחלטי ואת האחריות הרבה שנשא בה. קיבלתי חופשת סוף שבוע. הייתי צריך לחזור ביום ראשון אך חזרתי ביום שני. כשעליתי לאוניה ניגש אלי דוד ואמר לי: "היית צריך לחזור אתמול, נכון?" עניתי בחיוב, "אז למה לא חזרת?", שאל דוד. אמרתי שאיני רוצה להמציא תירוצים, פשוט רציתי להישאר עוד יום עם אשתי והתינוקת. ואז הוא אמר לי בקול שקט ואפילו עם חיוך קטן בקצה השפתיים: "תאר לעצמך שכולם היו מתנהגים כך…" אמרתי שאני מסכים איתו ואני מוכן לקבל את העונש המגיע לי. הבירורים ופסקי הדין על ענייני משמעת התקיימו במסדר של יום שבת בבוקר. כשהגיע תורי פירט דוד את המקרה ואמר שיורידו לי לירה ישראלית מהמשכורת. בתקופה ההיא עלה כרטיס לסרט 10 גרוש, וכששמעתי את פסק הדין אמרתי בקול רם "הפסדתי עשרה סרטים!" כולם צחקו חוץ מדוד. כאשר קיבלתי את המשכורת התברר לי שלא הורידו לי את הלירה.
הגיע אלינו בחור חדש. כשהוא עלה לאוניה שאלתי אותו אם הוא זקוק לעזרה. הוא לא ידע עברית, דיבר רק צרפתית וערבית, ולא הבין את שאלתי. דיברנו בינינו בצרפתית. היה לו מכתב ביד שצריך היה להראותו לרב-החובל. הראיתי לו את המשרד והבטחתי לו את עזרתי כשיזדקק. הוא היה מכונאי באוניה צרפתית והחליט לעלות ארצה ולשרת באונית קרב ישראלית. כשפגשתי אותו לאחר כמה ימים הוא אמר לי: "דע לך שאתה מתנהג אלי כמו אל בן אדם למרות שאתה יותר חזק ממני, אבל כמה חבר'ה כאן לא אוהבים את העובדה שאני מרוקאי וכשאני עובר לידם הם מדברים, אני לא מבין מה הם אומרים אבל אני מרגיש דחייה מצידם". הדבר כל כך הרגיז אותו שהוא התחיל להפחיד אותם והם באמת פחדו ממנו. הוא בא כמתנדב וביקש מהאחראי למכונות שישחרר אותו מהתפקיד. האחראי אמר לו שהוא לא הביא אותו לאוניה ולכן הוא גם לא יכול לשחררו. הוא החליט לעשות שביתת רעב ובסופו של דבר שחררו אותו. הוא בא להיפרד ממני לשלום ומאז לא ראיתי אותו.
יום אחד כשעליתי לסיפון ראיתי קבוצה של מלחים משוחחים ואחד מהם אמר שכל העולים החדשים מחפשים רק בית, הם לא מסוגלים לעבוד ואף מתחמקים מגיוס בגלל פחד. התקרבתי אליהם ואמרתי לו בצורה מאוד תקיפה שאם הוא לא יגיד מיד "אני כלב" אעיף אותו לים. זה היה בחורף והוא היה במבוכה גדולה ולבסוף ענה לי: "כן, אני כלב". נדהמתי איך בן רגע הפכה החוצפה לפחד. ואז אמרתי לו ברגש של סלידה: "לך לאחד מבתי הקברות הצבאיים, לבטח תראה שם שמות של עולים חדשים על המצבות".
הייתי חייב לספר את הסיפור הזה כדי להוקיע את היחס של הישראלים כלפי עולים חדשים בכלל ומעדות מסוימות בפרט.
באוניה הרגשתי נהדר. מזג אוויר סוער כלל לא השפיע עלי, לא סבלתי בכלל ממחלת ים. כפי שסיפרתי, נולדתי באי וכל הקשור לים רק עשה לי טוב.
אני ועוד שני בחורים היינו אחראים על הטיפול בשני התותחים שהיו באוניה. בשעת העבודה היינו לפעמים רואים קבוצות של דולפינים מתחרים עם מהירותה של האוניה, עוברים את האוניה, עוצרים וכך הלאה. זה היה מראה בלתי נשכח.
ביום חורף בהיר אחד עגנה האוניה קרוב לחופי תל-אביב. אמרתי לחבר'ה שבא לי לקפוץ מהגשר לים. הייתי לבוש בכל הבגדים בתוספת מעיל ארוך, התכוונתי רק להוריד את הנעליים. אחד החבר'ה אמר שהוא לא מאמין שאעשה זאת ואני אמרתי שנתערב על קופסת סיגריות. הוא היה בטוח שינצח. עליתי על הגשר, שהוא המקום הכי גבוה באוניה, נתתי תנופה חזקה כדי להתרחק מהסיפון ובקפיצת ראש הגעתי למים. החבר'ה חשבו שמשקל הבגדים הרטובים לא יאפשר לי לעלות מעל פני המים. אבל יצאתי, עליתי במעט קושי על מדרגות החבלים והלכתי להחליף בגדים. הבחור הביא לי מיד קופסת סיגריות. לא הרווחתי בהתערבות הזאת, כי כשקפצתי היתה לי קופסת סיגריות בכיס שנרטבה לחלוטין. אין צורך לומר שאיש מהם לא האמין שאעשה זאת.
באחת ההפלגות האוניה הראשונה שלי ק. 20 היא גררה את האוניה ק. 29. היינו קרובים לאי כרתים, היה קלקול במכונה והמנוע הפסיק לעבוד. היא היתה קשורה לאוניה שלנו בכבל פלדה (וייר) וגררנו אותה קרוב לחוף. ראינו את חופי כרתים אך לא הבחנו בשום ישוב על החוף. כנראה שרב-החובל חיפש בכוונה מקום כזה. עצרנו והתברר שכבל הפלדה, שהיה מתוח בזמן ההפלגה, השתחרר כשהאוניה נעצרה והסתבך בפרופלור של האוניה שלנו. אני שכבתי במיטה ולא ידעתי דבר על המתרחש. פתאום בא אלי מלח, גם הוא חבר עין חרוד, שהכיר אותי כשחיין, סיפר לי על המקרה ואמר שמחפשים מישהו שישחרר את כבל הפלדה מהפרופלור. הלכנו לכיוון הירכתיים שם התאספו רוב החבר'ה. המים היו צלולים ויכולתי לראות את הכבל אך לא את הפרופלור שהיה מתחת לאוניה. קפצתי למים ואחרי קפץ עוד מלח שמיד חזר. נשמתי נשימות עמוקות וצללתי מתחת לאוניה, החזקתי את הכבל ביד אחת ואת הפרופלור ביד השניה והתחלתי להסתובב סביב הפרופלור ולשחרר את כבל הפלדה. הצלחתי. כל העניין נמשך לא יותר מדקה. תמיד מילאתי את תפקידי על הצד הטוב.
והנה הגיע יום השחרור מהצבא. רב החובל קרא לי למשרדו והודיע לי על השחרור. הוא שאל אותי אם אני מוכן לחתום קבע או לעבוד בצי הסוחר ואני סירבתי, אמרתי לו שאני רוצה להיות עם המשפחה ולחיות בקיבוץ. זה לא נראה אנושי בעיני להשאיר את האישה לבד ולגדל את הילדים לבד. חזרתי למשק בחודשי הקיץ ועבדתי בבריכת השחייה. בינתיים החליטו במשק לבנות בריכת אגירה להשקיה אך בסופו של דבר נבנתה הבריכה כבריכת שחייה לכל דבר והיתה, בתקופה ההיא, הבריכה הכי גדולה בארץ.
בחופשות הקיץ היו עושים קייטנות לילדים על שפת הים. אני צורפתי לצוות כמשגיח על הילדים בים. הייתי קם בבוקר והולך לשפת הים, בודק את כיוון הרוח ובעיקר את הזרמים במים. לפי ניסיוני הסכנה העיקרית בים היא לא גובה הגלים אלא הזרמים שמתחת לפני המים, שעלולים למשוך את השוחים ללב הים. כמו כן צריך היה להיזהר מהזרמים שעל פני המים שהיו מרחיקים את הילדים מהמרכז. בשעה תשע בבוקר, כשהלכו הילדים לים, ידעתי ממה אני צריך להיזהר. עם הילדים לא היתה לי בעיה, הם היו מאוד ממושמעים וידעו שהם יכולים לסמוך עלי. הייתי נכנס ראשון למים, מראה להם איך להתגבר על הגלים ולחזור לחוף. זה נסך בהם הרבה ביטחון.אמרתי להם שבמקרה שמישהו מרגיש פחד או חוסר ביטחון שירים יד ולא יוציא מלה מהפה, ותוך מספר שניות הייתי לידו לעזרה. ביקשתי מהם שלא יעשו בשום אופן הצגות, כדי שאדע מי באמת זקוק לעזרה.
היה לי מקרה אחד חמור ביותר. יצאתי לקייטנה עם חברת נוער מעולי פרס וצפון אפריקה. לפני שיצאנו לקייטנה לימדתי אותם לשחות בבריכה. היו שלוש בנות שלא הצליחו לרכוש ביטחון במים וציידתי אותן בחגורות הצלה. כולם נכנסו למים ולפתע צעקה אחת הבנות בפחד גדול "ניסו, יוצא לי האוויר מהחגורה". קפצתי והגעתי אליה במהירות והנה גם שתי הבנות האחרות התחילו לצעוק שגם להן יוצא האוויר מהחגורות. הגעתי במהירות לזו שהיתה הכי רחוקה מהחוף וכיוונתי אותה לכיוון החוף, אך הגלים שנהדפו מהסלעים הרחיקו אותנו חזרה מהחוף. הבנתי שכך לא אוכל להוציא אותה. השארתי אותה ויצאתי בקלות לחוף, לקחתי גלגל, קשרתי אליו קצה אחד של חבל ואת הקצה השני השארתי על החוף. שחיתי לילדה ושמתי עליה את הגלגל, יצאתי לחוף ומשכתי אותה בקצה השני של החבל. באותה דרך הוצאתי גם את שתי הבנות האחרות שצעקו כל הזמן לעזרה. לבסוף התברר שהחגורות היו בסדר ושם אוויר לא יצא מהן. הראשונה דמיינה שהאוויר יוצא הכניסה גם את שתי האחרות לפאניקה. המדריך של חברת הנוער שהיה על החוף היה במצב של הלם, עד כדי כך שאפילו לא עזר לי למשוך את החבל.
בערבים, כדי שלא ישתוללו, הייתי מספר להם סיפורים שמאוד הרשימו אותם והם אהבו את זה מאוד.
קיבלתי שבועיים חופש מהמשק וגם חופשת שחרור מהצבא. נסעתי לקרובים שגרו ברח' יונה הנביא בתל אביב, לא רחוק מהים. כל יום הייתי הולך לים. המציל ראה את סגנון השחייה שלי ושאל היכן למדתי לשחות. לא עלה על דעתי לעזוב את המשק אך מיד חשבתי על האפשרות לעשות קורס למצילי-ים. בתשובה לשאלתו שאלתי אותו אם אני יכול לעבוד כמציל. "ודאי, ועוד איך" אמר ונתן לי פתק למזכיר העירייה. הוא סיפר לי שהוא עורך דין במקצועו אך מכיוון שהוא כל כך אוהב את הים הוא מעדיף לעבוד כמציל. שמו היה טומסקי. באותו יום הלכתי לעירייה ומסרתי את הפתק. המזכיר התחיל לתחקר אותי בקשר לכישורי בשחייה, אמרתי לו: "אני לא יודע מה כתב לך המציל בפתק אבל אם הוא שלח אותי אליך סימן שנראיתי לו מתאים. אם אתה רוצה אלך להיבחן". הוא נתן לי כתובת ועברתי את הבחינות. חזרתי שוב לעירייה עם מכתב סגור. המזכיר קרא את המכתב ואמר לי שעלי לעבור בדיקות רפואיות ואם הכל יהיה בסדר אוכל להתחיל לעבוד כמציל קבוע. המשכורת היתה טובה מאוד, 2.5ל"י ליום. לא סיפרתי לאף אחד שאני בכלל לא מתכוון לעזוב את המשק ושרק רציתי להתנסות כמציל בים. כל יום הייתי מחליף תחנה, התחנה האחרונה היתה ליד נמל תל-אביב. היינו שני מצילים בתחנה. היה ים סוער ותלינו דגל שחור המודיע שהרחצה אסורה בהחלט. החוף היה ריק מאנשים. בצהרים אמר לי המציל השני שהוא הולך לאכול ושאשגיח שאיש לא ייכנס לים. כאשר הוא הלך היה לי משעמם והחלטתי להיכנס לים. הגלים לא הפחידו אותי, נהניתי מהתנועה שלהם לחוף וחזרה, כשבמפגש בין שתי התנועות מתגבר הגל החזק ונוצרת תנועה סיבובית חזקה, אבל זה רק עניין של כמה שניות. מי שלא מכיר את הים חושב שזו מערבולת, נבהל, לא נושם בצורה נכונה וטובע. יצאתי מהמים ועליתי למגדל ההצלה. לאחר זמן קצר הופיע בחור צעיר והלך ישר לים. קראתי לו והפניתי את תשומת לבו לדגל השחור ואמרתי לו שהרחצה אסורה. הוא אמר שהוא גר בקרבת הים והמצילים נותנים לו להיכנס גם כשמונף דגל שחור. הרשיתי לו להיכנס ועקבתי אחריו כל הזמן, רציתי לראות מה יעשה במפגש שבין הגלים. במרחק של 30 מטר מהחוף ראיתי אותו מבוהל ומרים ידיים בבקשת עזרה. ירדתי מהמגדל במהירות והגעתי אליו בצלילה כדי שהגלים לא יחזירו אותי לחוף, תפסתי אותו בקלות והוצאתי אותו בריא ושלם מן המים. אין לי ספק שהוא לא התכוון להרשים את מישהו, כי לא היה איש על החוף, זה סתם היה מעשה חסר אחריות. השבעתי אותו, שבפעם הבאה כשיהיה דגל שחור שלא ייכנס למים. הוא הלך מבלי להוציא מלה. כשחזר המציל השני לא סיפרתי לו דבר. עברו עשרה ימים וביום האחרון של החופש חזרתי לעין חרוד. אפילו לא הלכתי לעירייה לקבל את 25 הלירות שהגיעו לי, כי לא היה לי נעים להגיד למזכיר העירייה שאני עוזב את העבודה.
את המילואים שלי עשיתי בחיל הים. השתתפתי בתמרון הראשון של כל הצי המלחמתי ובאחת האוניות היה גם בן גוריון. מאוד נהניתי מהשירות. בכל פעם שבאתי למילואים ביקשו ממני לחתום קבע. בדרך כלל נקראתי למילואים בחודשי הקיץ והיה קשה למצוא לי מחליף לחודש ימים בבריכה. כשחזרתי מצאתי בריכה מוזנחת ולא מטופלת כראוי. אז לא היו בנמצא כל חומרי הניקוי והחיטוי שקיימים היום. החלטתי בצער רב לבקש העברה לחיל אחר. הסברתי בחיל הים את הסיבה לבקשתי והעבירו אותי לתותחנים, כי גם באוניה הייתי תותחן.

במלחמת סיני

קיבלתי צו קריאה להתייצב באחד ממחנות התותחנים. לא היו פרטים על תוכן הפעילות אך אני הצטיידתי בקיטבג עם בגדים להחלפה. במחנה החלה התארגנות לנסיעה אך איש לא ידע את היעד, חוץ מהמפקדים כמובן. כל מכונית גררה תותח. צוות התותח עלה על המכונית ונסענו דרומה. עברנו את באר שבע לכיוון ניצנה. היום החשיך והגדוד חנה באחת הגבעות. פתאום נגלה לעינינו מראה מרנין-עין – המון כלי רכב שלנו נוסעים באור מלא דרומה. ירדנו מהדרך ונכנסנו לגבעות החול לתפוס עמדות ירי. הורו לנו לחפור עמדה אישית ליד התותח. העמדה שלי היתה כפולה כי היה לי מקלע עם עוזר שהגיש תחמושת. מחנות המצרים היו באבו-עגילה, כארבעה ק"מ מאיתנו. אווירונים שלנו הופיעו והתחילו להפציץ את מחנות המצרים. פתאום ראינו מטוס שנפגע. הטייס הצליח לנחות מבלי שהמטוס התרסק. ראינו בבירור את הטייס יורד מהמטוס. נהג הג'יפ של מפקד הגדוד הצליח להגיע אליו ולאסוף אותו לפני שהמצרים הגיעו. הטייס עבר לידנו וראיתי שיש לו רק פצע קטן באוזן. אחרי שהסתיימו ההפצצות מהאוויר נכנסו התותחים שלנו לפעולה, שלחנו מאות פגזים לעבר העמדות המצריות, לאחר מכן הגיע תורו של חיל הרגלים להיכנס למחנות. לאחר איזה זמן קיבלנו הוראה להיכנס עם התותחים למחנות המצריים. היה זה סימן שכוחות הרגלים כבר כבשו את העמדות. בדרך לשם ראיתי בחור הולך לכיוון שלנו ולהפתעתי זיהיתי את ג'ים מיכאלי מעין חרוד. הוא צלע קלות והגיע אלינו בשלום. שאלתי אותו למה הוא צולע והוא אמר לי שהזחל שלו עלה על מוקש, קרוב לגדר התיל של המחנה המצרי, הוא עף מהזחל וקיבל מכה ברגל. כשהגענו למחנה ראינו טנק מצרי בתוך עמדה כשהתותח מכוון לכביש עם פגז בקנה. החיילים פשוט ברחו. מתוך המחנה היה מגרש מסדרים ועליו מאות זוגות נעליים, מסודרות זו ליד זו. הם קיבלו כנראה הוראה לחלוץ את הנעליים כדי שיהיה להם יותר קל לסגת בחולות. בכיבוש המחנות האלה נפלו רבים, בעיקר מחיל הרגלים. היה זה מחנה מבוצר היטב. שהינו שם איזה זמן ולאחר מכן חזרנו הביתה. שמחתי לחזור כי אשתי מלכה היתה בשמירת הריון עם הבת השנייה, לאהל'ה, ורבקהל'ה הבכורה נשארה לבד בבית.

צליחת הכנרת ותחרויות נוספות

אחד הנערים שאימנתי בשחייה לתחרויות האזוריות סיפר לי שקרא בעיתון שיש תחרות שחייה בינלאומית מעין-גב לטבריה (לחוף לידו), מרחק של כעשרה ק"מ. הוא שאל אותי אם אני משתתף. האמת היא שלא היה לי כלל חשק לתחרויות כי הייתי כבר בן 33 אבל אם הייתי מסרב היה נוצר רושם שאני מפחד, ואמרתי לו שאני משתתף.
השתתפות בתחרות כל כך רצינית חייבה גם אימונים רציניים. הבריכה שלנו, כפי שכבר הזכרתי, היתה אז הגדולה בארץ. היה קושי למלא אותה במים ולרוב לא היתה מלאה כי שימשה גם להשקייה. שחיתי מתחת למקפצות מקיר לקיר, כי רק שם אפשר היה לשחות, מרחק של 12 מטר, 600 פעמים! זה היה כל כך משעמם שהחלטתי לנסות להתאמן בבריכה של תל יוסף. נכנסתי למים ויצאתי מיד, כי המים היו מאוד מלוכלכים. התקשרתי ל"הפועל" וביקשתי שירשמו אותי לתחרות. מפאת גילי הגבוה היו קשיים בהרשמה, אך בסופו של דבר, בעזרת לחץ מוועדת הספורט של המשק הסכימו לרשום אותי לתחרות.
כל משתתף היה צריך לבוא עם מלווה. לכל אחד סידרו ליווי של סירה, בה ישב המלווה ועוד שניים שחתרו במשוטים. ארגנו לנו חדרים במלון בטבריה, שניים בכל חדר. הייתי מתוח והיה לי קשה להירדם. לא המרחק הדאיג אותי אלא איזה מקום אתפוס בין המתחרים. לתחרות נרשמו מטובי שחייני הארץ והשתתפו גם שחיינים מחוץ לארץ. נוסף למתח היה גם שעון, בפרוזדור שליד החדר שלנו, שצלצל כל חצי שעה. זה שישן אתי בחדר גם כן לא הצליח להירדם והתהפך כל הזמן במיטה. שאלתי אותו אם זו הפעם הראשונה שהוא משתתף בתחרות והוא אמר שזו לו הפעם השנייה. הוא היה צעיר ממני ואני חשבתי לעצמי: אם הוא צעיר ממני ומשתתף בפעם השנייה והוא מתוח אז מותר לי להיות רגוע ולהירדם. ונרדמתי.
למחרת בבוקר עמדו כל הסירות בקו ישר, האחראי לזינוק הרים את האקדח וירה באוויר. כל המשתתפים זינקו למים. לאורך המסלול סידרו פחים שצפו על פני המים, במרחק של 500 מטר זה מזה והבהיקו בשמש. בלילה היתה רוח חזקה שהזיזה את הפחים צפונה, כך שלשחיינים היה קשה לראות אותם. ביקשתי מהמלווה שלי, חבר עין חרוד, שכל 500 מטר יצעק לי איזה מרחק עברתי וכמה נשאר לי עוד לשחות, וביקשתי גם שחרטום הסירה יהיה כל הזמן מול חוף לידו, כי כל סטייה מהמסלול יכלה להרחיק אותי בעשרות מטרים מקו המטרה. שחיתי בסגנון חתירה, ומדי פעם הוצאתי את הראש לצד ימין כדי לראות היכן הסירה ולשמוע מה המלווה אומר לי. היתה לי תחושה ששחיתי די הרבה אבל המלווה לא אמר לי מלה ולא דיווח לי כמה פחים כבר עברתי. הוצאתי את הראש לכמה שניות ושאלתי אותו: "באיזה פח אני?" הוא ענה שכבר עברתי כמעט שישה ק"מ. רציתי להיכנס לסירה ולהעיף אותו למים שהוא ימשיך במקומי, היה לי כל כך חשוב לדעת כמה כבר עברתי. המשכתי לשחות ולאחר כמה זמן שמעתי אותו צועק: "אתה בין הראשונים, הראשונים 200 מטר לפניך". שחיתי כל הזמן באותו סגנון ובאותו קצב. ראיתי בבירור את החוף ואת נקודת הגמר. הגעתי למים רדודים, התרוממתי וחיכיתי שכל היתר יגיעו. בין 45 המתחרים הגעתי למקום החמישה-עשר, בזמן של שלוש שעות, שבע עשרה דקות ושתיים-עשרה שניות. הראשון הגיע בחור בן 17מדרום-אפריקה ואחריו בן-דודו בגיל 18, השלישי הגיע אלוף הארץ ב100- מטר ו400- מטר חתירה, גם כן בחור צעיר. התפילה שלי היתה להגיע באחד המקומות האמצעיים והתפילה באמת התקבלה. הייתי צריך לתת דין וחשבון לא רק למשפחתי אלא לציבור העין-חרודי כולו. בין המשתתפים בגיל שלי יצאתי הראשון. קיבלתי תעודה וסמל. ראש העיר ארגן במלון ארוחת צהרים חגיגית. בזמן הארוחה ניגש אלי אחד המארגנים ב"הפועל" וביקש שאשתתף בתחרות מעכו לחיפה, אך לא הסכמתי. המלווה שלי סיפר שהאיש הסתובב בסירת מנוע בין המתחרים וכל פעם שאל מי אני, כי מאוד התרשם מהסגנון ומקצב השחייה שלי. בתחרויות חצי הגמר בשחייה בסגנון חופשי הגעתי הראשון בצפון הארץ למרחק של 100 ו400- מטר.
בצליחות הכנרת הלא תחרותיות, למרחק של ארבעה ק"מ, השתתפו אשתי, הבנות והנכדים, אחרי אימונים מתאימים.

סיום העבודה בבריכה וזיכרונות

במלחמת ששת הימים העבירו אותי, בגלל גילי המבוגר, להגנה מרחבית. אז נוספה לנו ורד, הבת הקטנה שלנו, והחיים נכסו למסלולם – בקיץ עבדתי בבריכה ובחורף ב"פלדות".
כשעבדתי בבריכה כמציל ניגש אלי פעם בחור צעיר ואמר לי שהוא אורח בתל-יוסף (הקיבוץ השכן שלנו) ושאל אם אני מרשה לו להתרחץ. אמרתי לו שאם הוא כבר כאן שיתרחץ אבל להבא שימנע מכך. הבחור התרחץ בבריכה ולאחר מכן התיישב לידי והתחיל לשאול אותי על עברי, איך הגעתי ארצה וכו'. סיפרתי לו איך ברחתי מהגרמנים ואיך עזרו לי היוונים לשרוד. בשנת 1986, שנים רבות אחרי השיחה הזאת, קיבלתי טלפון מירושלים. האיש אמר לי שאני ודאי לא זוכר אותו, אבל אחרי שהוא מסר כמה פרטים הבנתי שזה הבחור ששוחח אתי בבריכה. הוא סיפר לי שכיום הוא עובד במשרד החוץ, ברשותו מכונית ונהג ותפקידו ללוות אנשים חשובים המגיעים לארץ ממדינות שונות.
באותה תקופה החלה יוון להראות סימנים שהיא מעוניינת ביחסים דיפלומטיים בין יוון לישראל. משרד החוץ שלנו ביקש לשלוח לכאן עיתונאי רציני שילווה בהדרכה מתאימה ויכתוב סקירה על הנעשה בארץ ועל האנשים בה. הגיע עיתונאי בשם מריוס קרפוגלו, כתב בשבועון לענייני פוליטיקה וכלכלה. הבחור סיפר לי שבשיחה עם העיתונאי היווני הוא סיפר לו עלי והעיתונאי מאוד רוצה לפגוש אותי ולכתוב את סיפור חיי, ובעיקר על פרק הבריחה והעזרה שקיבלתי מהיוונים הנוצרים שהצילו אותי מידי הגרמנים, בתקופה הקשה ביותר שעברה על יוון, תקופת מלחמת האחים בשנת 1944. אני הסכמתי והוא הבטיח שיודיע לי לפני בואו לעין חרוד. לאחר כמה ימים הם הגיעו לעין חרוד בשעות הערב. ישבנו בחדרי, אני סיפרתי והוא כתב. לבסוף ביקש ממני צילום כדי שהדברים ייראו יותר קונקרטיים. הסיפור שכותרתו היתה "המתגעגע מעין חרוד" הודפס בחוברת ונשלח אלי מיוון. אני שומר את החוברת כאחד הדברים היקרים ביותר. באותה תקופה שלח לי בן דודי, אלוף בדימוס, ירחון של יהודי יוון בשם "זיכרונות", ובין היתר יש בו כתבה שהועתקה משבועון של יהודי אמריקה, בה מסופר על הבריחה המסוכנת ביותר מציפורני הנאצים של ניסו מוסטקי.
נכתב ע"י העיתונאי מריוס קרפוגלו, בשבועון יווני לענייני פוליטיקה וכלכלה, ב17.7.86-. תורגם מיוונית.
הזיכרונות המסוננים מאווירו הנקי של ערב נעים, רגוע ושקט בישראל נופלים כמו טיפות טל בצמחיה העשירה של קיבוץ עין חרוד.
עין חרוד לא נמצאת באותו קו גיאוגרפי עם האי קורפו, אבל קשר הזיכרונות של תקופה בת ארבעים שנה מגשר על שני המקומות.
איש שיחי מתיר את מחרוזת האירועים הרחוקים ומשטח על השולחן הנמוך שמפריד בינינו הוכחות באמצעות תמונות שונות מהילדות בקורפו.
בכיתה ב' עזב את בית-הספר העממי ממשלתי, אשר המורים והתלמידים בו היו רק יהודים ושמו "תלמוד תורה" ועבר לבית ספר פרטי בשם "צורי", בית ספר יווני. אימו נפטרה לפני שמלאה לו שנה, אבל גדל בידיה של אמא חורגת נהדרת בשם רוזינה.
בבית הספר היה היהודי היחיד, וכך נכנס לחברה של נוצרים, והחיים בחברת נוצרים נמשכו עד בואו לארץ.
השתתף בכל סוגי הספורט שכל נער היה מאוד רוצה בהם. באופן מיוחד אהב את הים ואת הקפיצות המסוכנות מסלעים בגובה 15 מטר, למים לא עמוקים דיים.
משפחת המלוכה היתה מבקרת כל קיץ בקורפו. באחד הבקרים נפגש ניסו עם הנסיך פאולוס אשר לאחר מכן נהיה מלך יוון.
פתאום התקרב הנסיך לניסו ולעוד נער ושאל אם הם מוכנים להתחרות ל50- מטר חתירה. כמובן שהסכמנו. את אות הזינוק נתן השומר ראש ובאותו זמן ניתן סימן שניתן לנסיך לנצח. התוצאה היתה שניסו היה הראשון, חברו השני והנסיך הגיע אחרון. כמובן שניסו כיבד מאוד את הנסיך אך לא רצה להעניק לו כבוד מזויף.
יוון נתנה לניסו תנאים נפשיים ופיזיים שכתוצאה מהם הרגיש טוב מאוד. היו לו ארבעה תנאים בסיסיים: בריאות, כסף, ידידים וזמן.
גמר את התיכון ב1938- ובהמשך מלחמת העולם השנייה והכיבוש האיטלקי התחילו המאסרים וניסו נתפס עם עוד 10 חברים מארגון מטפסי ההרים בתור אנטי-פשיסטים.
כלאו אותם בבית-סוהר של נידונים למוות ולמאסר עולם. אחרי 33יום, שבעה מתוך העשרה וניסו בתוכם, הוגלו לאי פקסי – דרומית לקורפו. אחרי שישה חודשים הועבר יחד עם 20, מתוך 250 אסירים, כמסוכנים לאיטלקים, לאי בודד לא רחוק מקורפו בשם לזרטו. לבסוף חזר אחרי שנה וחצי למשפחתו.
אחרי שישה חודשים ניתנה הוראה ע"י הגרמנים (שכבר קיבלו את השליטה מידי האיטלקים) שעל כל היהודים להתייצב במגרש הכדורגל. ידידיו הנוצרים של ניסו לחצו עליו לא להתייצב אבל זה לא עזר כי ניסו רצה לעזור למשפחתו. כאשר נודע לו, בתוך המחנה, מהנאצים ששמרו עליהם שמביאים אותם למחנות עבודה ומפרידים בין זקנים, נשים וילדים לבין אלה שמסוגלים לעבוד, אמר ניסו למשפחתו שאם זה כך אני בורח. אביו עודד אותו לברוח מתוך מחשבה שלפחות יישאר אחד מהמשפחה.
שלושה משלוחים היו דרך הים לפיראוס ומשם ברכבת לאושוויץ. ניסו היה במשלוח השלישי. שטו רק בלילה מפחד הפצצות הבריטים.
בתחנה הראשונה, באי לפקס, באמצע היום, בעזרת ידיד שהיה אתו יחד בגלות באי פקסי ותושבים נוצרים, הצליח ניסו לברוח בצורה קולנועית ומסוכנת ועבר לפרטיזנים הקומוניסטיים.
אחרי הרפתקאות וסכנות יומיומיות חזר לקורפו ששוחררה מידי הנאצים.
עבד תקופה קצרה מאוד בתור פקיד בנק ובשנת 1946 עלה ארצה בעלייה בלתי לגלית. הספינה נתפסה בידי הבריטים ואנשיה הוכנסו למחנה בעתלית. בעתלית החליט שדרך חייו תהיה הקיבוץ. מאז הוא חי בקיבוץ עין חרוד עם משפחתו.
ב"שבת השחורה" היה ברפיח, וזה קרה רק בשבת השנייה לשהותו בעין חרוד.
השתתף בקרבות מלחמת השחרור בחטיבת גולני. התבקש ועבר לחיל הים (בתור איש צפרדע) בשייטת 13.
השתתף במלחמת 1956 ובמלחמת 1967.
היום ניסו חי כבר 40 שנה בעין חרוד. הקים משפחה ויש לו שלוש בנות ו6- נכדים.
אני שואל אותו אם הוא זוכר את קורפו, את יוון?
"ועוד איך" הוא אומר, "אני זוכר כל פרט, ובמיוחד אני זוכר את היוונים, לא רק שהצילו את חיי אלא הצורה הנפלאה שעשו זאת. לא מעטים סיכנו את חייהם למעני, גם ימניים וגם קומוניסטים. באופן מיוחד תושבי האי לפקס, להם אני חייב את חיי. וכל זמן שאחיה תמיד הזיכרונות האלה ילוו אותי".
ניסו מוסטקי, יהודי יווני מקורפו, הוא ואחיו שלמה היחידים מהמשפחה שנשארו בחיים מהזוועות של הנאצים ומהגיהינום של אושוויץ.
ממשפחתו הקרובה נרצחו 8 נפשות.

אחרי עשרים ותשע שנים נסעתי לראשונה לבקר בקורפו, יחד עם אשתי מלכה ובתי הקטנה, ורד. קשה לי לתאר את מצבי הנפשי והתרגשותי מהביקור הזה. בתי, ששמעה כל השנים את הסיפורים על קורפו, התרגשה גם היא. ביקרנו בכל המקומות והחופים האהובים עלי מאז. מאלפיים יהודי קורפו חזרו אחרי השואה רק כ250-. רובם עלו לארץ ורק מעטים נשארו בקורפו.
חבר נוצרי לקח אותנו לשיט בסירה. הראיתי למלכה ולורד את הסלע בגובה 15 מטר, ממנו הייתי קופץ למים.
באחד הימים, כשטיילנו ליד מגרש הכדורגל, שם רוכזו היהודים לפני הכנסתם למבצר ושילוחם לאושוויץ, נעצרה לידנו מכונית, הנהג יצא ממנה והתחיל לחבק אותי בהתרגשות. "ניסו, מה שלומך?" דיבר בהתרגשות ואני לא יכולתי לראות מי זה. לאחר שהשתחררתי מהחיבוק ראיתי שהיה זה בחור ששיחק בקבוצת הכדורגל המתחרה בקבוצה שלי והמפגש שלי איתו היה רק במשחקי כדורגל. הוא שאל היכן אנו מתאכסנים, וכשאמרתי לו את שם המלון הוא אמר שהוא עצמו בעל בית מלון עם בריכת שחייה, ובלי ויכוחים הוא לוקח לנו את המזוודות מהמלון ומעביר אותן למלון שלו, ואנחנו נהיה אורחיו. במלון טיפלו בנו יפה מאוד. תמיד הושיבו אותנו במקום הכי טוב. שוחחנו הרבה. ידעתי שהוא לא יבקש כסף עבור האירוח ולאחר שבוע החלטנו לעזוב כי לא היה לי נעים להישאר הרבה זמן. חברי כמובן התנגד לנסיעתנו, אך כשראה שאני נחוש בדעתי אמר שהוא יביא אותנו למקום שחברות התיירות לא מגיעות לשם. הגענו לחוף שבאמת לא הכרתי, שקט ונקי. התרחצנו להנאתנו ומשם הוא לקח אותנו למסעדה כפרית לארוחת צהרים. המלצר הגיש לנו מאכלים טעימים מאוד וביניהם דג צלוי באורך 40 ס"מ. הסתכלתי על הדג ואמרתי "לא היה להם דג יותר גדול?". חברי צחק ואמר שרצה לעשות לנו הפתעה וביקש מבעל המסעדה שיכינו את הדג הכי גדול שיש להם. ורד היתה ממש בהלם ושאלה "מי יאכל את כל זה?", "כמה שתוכלו תאכלו ומה שישאר ישאר" אמר חברי ברוח טובה. חזרנו למלון ולמחרת הוא לקח אותנו לשדה התעופה ונפרדנו בידידות רבה. מדי פעם הוא מתקשר ומזמין אותנו להתארח אצלו, אך אני ידעתי ששוב לא נתראה. חזרנו לביתו של אחי באתונה.
אני, כאמור, עבדתי בחורף בבית החרושת "פלדות". כאשר החליטו לחסל את העבודה השכירה הייתי החבר היחיד שידע את העבודה. בא אלי מנהל המפעל וביקש שאמשיך לעבוד גם בקיץ במפעל. הסכמתי משום שידעתי שלא אוכל להמשיך עוד לעבוד לאורך זמן כמציל בבריכה, ובעבודה שהיא שירות לציבור כדאי להפסיק כאשר עוד צריכים אותך. ביום עבודתי האחרון בבריכה, מבלי שידעתי דבר, עשו לי מסיבת הפתעה בבריכה, היו תחרויות של ילדים ובוגרים ומוסיקה. זו היתה הפתעה נהדרת ואני מאוד התרגשתי.

תמונות מספרות – על ניסו והבריכה

33 שנים זה לא רק מספר – אלו שנים עם תוכן, עם סיפורים, חוויות שליוו את ניסו ואת כולנו. והסיפורים תמיד קשורים במים – בים, בבריכה, בכנרת…
ניסו היה פדגוג מבלי שלמד פדגוגיה, הצליח לטעת ביטחון באנשים ובילדים שפחדו מן המים, שלא האמינו שישחו אי פעם.
שלושה דורות של ילדים וחברים שוחים, והמים לא מפחידים אותם כלל.
הבריכה וניסו הם שני דברים שלא ניתן להפריד ביניהם. זה היה כל עולמו לאורך שנים רבות.
ניסו הצליח להחדיר הדרת כבוד לבריכה – בזכותו נוצרו כללי התנהגות והתייחסות מיוחדים במינם, בכל מה שקשור בבילוי בבריכה.
חייו של ניסו לא התחילו בעין חרוד. ניסו נולד באי קורפו, בשנת 1920. אי מפורסם ביופיו, אי שבו השקט, השלווה והניקיון התביעו את חותמם על אופיו ודרך חייו. מילדות נהה ניסו אחרי הים והיה לשחיין מעולה.
לארץ הגיע בעלייה בלתי לגלית בשנת 1946, לאחר שעבר הכשרה חלוצית בסוניו. מן החוף הגיע ישר לעין חרוד.
וכאן מצא את עצמו כמו "דג על היבשה" – בלי פיסת מים, בלי גלים, בלי צוקים שניתן לקפוץ מהם קפיצה רהוטה למים, בלי שפה, בלי חברים. כל מה שהיה רגיל אליו – לא מצא כאן.
את תפקידו הראשון כמציל התחיל בבריכת העפר. נריה פנתה אליו וביקשה ממנו להחליף את צבי ציזלינג שהיה אז נער בכיתה י'. היא ביקשה מהילדים שלא יצחקו מהמבטא היווני הכבד שלו.
במלחמת השחרור השתתף בקרבות בגדוד 13. אחרי כיבוש נצרת ביקשו ממנו להתגייס לחיל הים, לשייטת 13 (קומנדו ימי) וכשהשתחרר מחיל הים חזר לעבוד בבריכה.
בתחילת שנות החמישים נפתחה בפאר ובהדר בריכת השחייה של עין חרוד (המאוחדת), שהיתה בזמנו הגדולה ביותר במזרח התיכון. אף פעם לא הצליחו למלא אותה, משום שעד שמילאו אותה היא הצליחה להתלכלך והיה צריך להחליף את המים.
תפקיד נכבד מאוד מילא ניסו בקייטנות – בנחשולים, גשר הזיו ונהריה. הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהווי הקייטנה.
היו ימים שהילדים יצאו לקייטנות כדי להבריא, לאכול טוב ולהשתזף בים. צוות רציני וכבד של מבשלות היה יוצא כחיל חלוץ לפני המחנה.
הילדים היו קהל נפלא לסיפוריו של ניסו על יוון ותקופת המלחמה, והסיפורים היו קולחים ומתמשכים.

שיר ילדים יווני – כתה ו'

בשנת 1958 התקיימה צליחת הכנרת העממית הראשונה. קבוצה גדולה של נוער וחברים מעין חרוד השתתפו בצליחה, וכמובן שחלקו של ניסו בהישג זה היה מכריע.
כמו כן השתתף ניסו כנציג ישראל בצליחה תחרותית בינלאומית בכנרת 10) ק"מ(. מתוך 45 מתחרים צעירים הגיע ניסו למקום ה15-.
בתחילת שנות ה60- נפתחה בשעה טובה הבריכה שלנו. ניסו היה שותף לתכנונה והקמתה, ובמשך שנים עיצב את מראה וצורתה.

סרטונים על הבריכה שלנו

ניסו יושב על המגדל וצופה מלמעלה על קהל המתרחצים. זו אולי התמונה המאפיינת ביותר את ניסו והבריכה.
מה יהיה הלאה? איזה אופי תלבש הבריכה שלנו ללא ניסו? – לזמן פתרונים…
לא נותר לנו אלא לאחל לך, ניסו, סיפוק והנאה בעבודתך החדשה.
ואנחנו, ודאי לא נשכח את הבריכה עם ניסו.

כשהתקרבתי לשנות ה70- שלי והייתי עולה מהעבודה בפלדות לחדר האוכל, הייתי מרגיש לפעמים מחנק ולחץ בחזה. הרבה זמן לא סיפרתי זאת לאף אחד, חשבתי שזו תופעה הקשורה בגיל. יום אחד החלטתי בכל זאת לספר זאת לאשתי והיא רשמה אותי מיד לתור לרופא, לד"ר שורק. הוא הבין מיד שמדובר במשהו שקשור ללב. בביה"ח עשו לי צנתור וגילו שיש לי בעיה בלב. הרופאים אמרו שמכיוון שכל השנים הייתי ספורטאי הגוף יצר בעצמו מעקפים, אך צריך להחליף מעקף אחד חשוב. אני, שלא ידעתי מה זאת מחלה, אפילו לא כאב ראש, נאלצתי לעבור ניתוח לב פתוח. כעת אני מרגיש טוב, הולך לבריכה יום יום, קופץ וצולל. רופא אחד בביה"ח, שבעצמו לא ידע לשחות, אמר לי לא לקפוץ לבריכה. רופא אחר, שאמרתי לו שאני רוצה ללמד את נכדי לקפוץ למים, אמר לי שאני יכול לקפוץ ולעשות מה שבא לי ומאז אני קופץ, שוחה ונהנה מאוד.
את הקיבוץ ראיתי כמקום אידיאלי לגדל משפחה והזמן הוכיח שלא טעיתי. חצר הקיבוץ היא מקום נקי, מלא ירק ורחוק מרעש וצפיפות, דבר שמעניק שקט נפשי ומאפשר לטפח משפחה בלי המתחים שבעיר. גידלנו משפחה נהדרת. הבנות התחתנו עם בחורים טובים. יש לנו בינתיים תשעה נכדים.
לדעתי הקיבוץ דומה לחליפה שתפורה על ידי החייט הטוב ביותר, בחומרים הטובים ביותר – אך היא לא מתאימה לכל גוף.
בקשתי האחרונה שישרפו את גופתי ואת האפר יפזרו בים. שהמשפחה לא תדע את המקום. כך אשחרר את משפחתי מביקורי יום השנה וכל פעם שיראו ים יהיו בקרבתי.

סיפורו של ניסים מוסטקי "לא ויתרתי"