עוזיאל מאיר

שם משפחה, שם פרטי

למאיר עוזיאל היה נתינות ספרדית.
מאיר הועבר לברגן בלזן .

אחותו בלה ברזילי שנשאה לעזרא ברזילי(בן פנחס). bella barzilai תיעוד ב- usc

אחות אליס מסוט עוזיאל לא היתה במחנות היא הוחבאה באתונה.

סיפור חיים "הקשר הרב דורי"

https://l.facebook.com/l.php?u=http%3A%2F%2Fwww.ravdori.co.il%2Fstories%2F%25D7%259E%25D7%2590%25D7%2599%25D7%25A8-%25D7%2595%25D7%259C%25D7%2590%25D7%2594-%25D7%25A2%25D7%2595%25D7%2596%25D7%2599%25D7%2590%25D7%259C%2F%3Ffbclid%3DIwAR04JLcqYJtowtbKtb0EzvYch-nFgMwFsC4jduDY1oqat831p_prxMnF5Ss&h=AT0WvykMy5tpUUFxmSUnEpLR5Q1K9E1IgSWnknQq6WxRFgle7_6sksRqF4DXRfoVzt7Rr9o64cq7u2FhW27eqqKBviD-TttY9E4UqOkr8dJIlY1AqFXf0y1zZamDlZLXjg&__tn__=-UK-R&c[0]=AT0DbYHTkUCaqxctEcqacdGV_kuY56YSFYrPU30KoGjkFmKz1mGXvT9KM6DbyWI4Js4KgQP6ChHLeUZascbYB9cEy0mFBG60MndHaCJLUegbyFmcfjfyMdhX_k057XZ1trYa-xPNYHmXsg3lEVKX0Eh6D-AWRALdUy-cqZM

סבא נולד בסלוניקי שביוון בן זקונים נצר למגורשי ספרד, בן לסלומון עוזיאל ששימש כאחד מראשי הקהילה היהודית בסלוניקי. בבית הייתה חשיבות רבה לחינוך ולריבוי שפות, אבא למד גרמנית מהמטפלת, בבית שוחחו בצרפתית ולאדינו ובבית הספר למדו יוונית אנגלית ולטינית.

בגיל 17 באמצע התיכון הגרמנים פלשו ליוון ולסלוניקי נפגשו עם ראשי הקהילה ושכנעו אותם לרכז את כל היהודים בגטו לטובתם שם יוכלו להיות אחד עם השני ומשם יילקחו לאזור מרוחק מיוון ומכלל הקרבות לטובתם… כולם ארזו מזוודות עם מיטב מעילי הפרווה והבגדים הטובים, וסלומון עוזיאל לקח תיבת ברזל והכניס פנימה העתקים של על הנכסים וקבר אותה בחצר, לקח את משפחתו וכל היהודים ועלה על הרכבת שתוביל אותו ל"בית ההבראה."

מחודש אוגוסט  1943 עד  חודש אפריל 1945 שהתה כל המשפחה בברגן בלזן לשם הובאו ברכבות. כל המזוודות נלקחו מהם מיד עם ההגעה למחנה, בתחילה היה סביר, לקחו את כל הגברים על מנת לבנות צריפים לבאים העתידיים מהולנד והונגריה.

לאחר מכן העבירו את סבא לעבודה בליקוט תפוחי אדמה. תפוחי האדמה היו קבורים מתחת לשלג בתוך אדמה בוצית בקור נורא ללא ביגוד וכפפות כשהקור מקפיא את הידיים וגורם לכאב נורא. העבודה נמשכה ימים רבים מהבוקר ועד הערב.

עבודה נוספת שקיבל הייתה להעביר כיכרות לחם לחיילם הגרמניים במשאיות לשבת בלי יכולת לגעת בלחם הטרי שהריח וגירה, מי שלא יכול היה להתאפק וניסה לקחת חתיכה הומת במקום.

למזלה הרב של משפחת עוזיאל הגיס עבד במחסן מצרכי מזון והצליח מדי פעם לגנוב להביא מעט אוכל למשפחה וכך הצליחו לשרוד.

הבעיה החמורה הייתה האחיינית הקטנה בת השלוש של סבא מאיר.(רינה) הוא הצליח להחביא אותה בשעות היום תחת שמיכות בביתן. בשלב מסוים הצליח הגיס לשלב את סבא במחסן המזון, גם שם העבודה הייתה מאוד קשה משום שהיה עליו לשאת על גבו רבע פרה מהמשאית למחסן המזון. הדרך הייתה ארוכה והמשא היה כבד מנשוא, אך אסור היה לו להראות קושי שמע יסולק לעבודה אחרת.

באחד הימים סבא פגש נערה שלמדה איתו בסלוניקי. היתה רזה חלשה בקושי עמדה על הרגליים. סבא הצליח לשלב אותה במחלקת המזון וכך ניצלו חייה (הוא פגש אותה כעבור שנים רבות והתברר שנהייתה רופאה ביוון).

סבא לא סיפר על המחנה שנים רבות, היה לו קשה מדי להעלות זכרונות כואבים, רק לקראת מותו הוא נפתח מעט ושיתף אותנו במעט מאוד מחוויותיו במחנה.

אחד מהאירועים שסבא שיתף אותנו היה כך:

באחד הימים לסבא היה חום והקצין הורה לו להתייצב במקום מסוים למחרת עם שחר ולהגיע עם מגבת, סבא חיכה עם המגבת שעות ארוכות והקצין לא הגיע, לאחר מכן התברר לו שאם מורים לאדם לבוא עם מגבת דינו נחרץ למוות.

אבא שרד במחנה העבודה הזה שנתיים וחודשיים, לקראת סוף המלחמה פרצה מגיפת טיפוס קשה וקטלנית ורוב הרזים התשושים והחלשים כ 50,000 איש מתו והיה צורך לקבץ את כל הגופות לבור ענק משותף – קבר אחים, זאת הייתה העבודה הנוראה ביותר שהיה עליו לבצע, היה עליו לאסוף גופות על מריצה ללכת עם המריצה מרחק עצום עד לבור הגדול, כמובן שגם הוא חלה בטיפוס ומצבו היה קשה ביותר.

עם שחרור המחנה על ידי הבריטים, סבא ומשפחתו הועלו על רכבת שנקראה לאחר מכן "הרכבת האבודה". הרכבת נקראה כך משום שאף מקום לא הסכים לקבל את החולים ואומללים, הרעבים. הם נסעו ברכבת הלוך ושוב עד שמסרו אותם לרוסים באחד הכפרים ושם הרוסים קיבלו אותם ביחס משפיל ומתעלל אנסו את הנשים והכו את הגברים ולבסוף הגיעו לסלוניקי.

הם חזרו לסלוניקי ושם ניסו לשקם את מצבם, הוציאו את התיבה מחצר הבית וניסו להחזיר לעצמם חלק מהנכסים שנלקחו על ידי התושבים היוונים.

סבא לא מצא את מקומו בקרב היוונים וכעס על הבגידה של החברים והשכנים והצטרף לתנועת עליית הנוער. הם חיכו באתונה לספינה ומשם עלו עליה, ביוני שנת 1946. זו הייתה ספינת מעפילים בשם "חביבה רייך", הם שהו תקופה במחנה המעפילים בעתלית ומשם עברו לקיבוץ עין חרוד. בקיבוץ סבא למד חרטות, התחזק והתגייס לצבא לגולני, בשנת 1947 לפני מלחמת השחרור.

בקרב על משטרת ג'נין לא רחוק מבית שאן, הוא נפצע אנושות כאשר 9 קליעים חדרו לגופו, בנוסף לפגיעת הפגז שהפילה אותו. סבא היה פצוע כל כך קשה שהצוות הרפואי השכיב אותו בצדי הפצועים. המחסור ברופאים אחיות וציוד רפואי היו כל כך גדולים שהצוות הרפואי טיפל אך ורק באותם פצועים שהיה להם סיכוי לחיות.

החברה שלו בקיבוץ קראו לו NINE BULETES. סבא שכב שנה שלמה בבית החולים בעפולה רוב הזמן מסומם ממורפיום לבד ללא מבקרים וללא משפחה. הוא חזר לקיבוץ, אבל הרגיש שהוא נטל מאחר ועדיין לא שוקם, הוא לא רצה לחיות על חשבון הקיבוץ ועזב לתל אביב. היה לו מאוד קשה, הוא היה חסר כל! הוא גר בחדר קטן ונגמל בכוחות עצמו מהמורפיום, כשהרגיש חזק יותר, אציגי משרד הביטחון סידרו לו עבודה כנהג.

בשנת 1950 פגש את סבתא שלנו, הם נישאו וחיו יחד הקימו בית ומשפחה לתפארת.

****הבהרה: סיפור החיים סופר על ידי מאיר עוזיאל לנכדה שכתבה את הכתבה.

מסיפורה של רינה רווח (שיחה שהתנהלה עימה)שכתבה 2 ספרים ביוונית על סיפור חייה:

מאיר היה עם רינה בת 4 שנים ,רינה העריצה מאוד את מאיר.

עם השחרור יצאו 3 רכבות מברגן בלזן לטרזינשטט.

רכבת ראשונה הועלו האסירים מברגן בלזן שהייתה מלאה בלוני גז ובדרכה לטרזינשטט התפוצצה ביחד עם האסירים.

רכבת שנייה הועלו האסירים ובדרכה פגשה חיילים אמריקאים שהצילו את האסירים ולקחו אותם להבראה.

רכבת שלישית (הרכבת האבודה )האסירים הועלו ובניהם מאיר עוזיאל,בלה האחות,עזרא ברזלאי,סבתא אידה,סולומון עוזיאל ורינה הקטנטונת.

בדרכה לטרזינשטט תקלה גדולה ברכבת ונאלצה לעצור אנשים זרים שדוברים רוסית הוציאו אותם בלילה קור נתנו להם אוכל שחלקם לא חשו בטוב

ושמו אותם במחנה "ג'רמן ווליג' " ב-טרביץ.

המשפחה שהתה שם כמה חודשים וכן התגוררו בדירות של הגרמנים ,מאיר ורינה חלו במחלת ה"טיפוס" ומצבם היה חמור,היה להם ביגוד זנוח ולא תואם

עד שקיבלו הוראה לנסוע לעיר סלוניקי.

מאיר החליט לעזוב את יוון ועלה לישראל באוניה בשנת 1946.משפחת עוזיאל בשנת 1951 הפליגו לארגנטינה ולאחר שנתיים חזרו לסלוניקי.

קישור לכתבה:

https://www.giannena-e.gr/Ihnilatontas%20tin%20Istoria/65-Vrazitoulis_Thessalonikeis_Evraioi_Sto_Bergen-Belsen.aspx?fbclid=IwY2xjawOFAFpleHRuA2FlbQIxMABicmlkETFYWGhKSkk1M2h0T3lWd3lMc3J0YwZhcHBfaWQQMjIyMDM5MTc4ODIwMDg5MgABHlZ4-pmFGh7lEWeN6bSvJLg27uBTGUR3AlVVnc9Hzv6yb-Ez_QXuDdnTsWkM_aem_D302rO8JBGZq3NTOfNZk1g