עייני איזק

שם משפחה, שם פרטי

שמי ריקי ברוך בתו של איזקינו איני יליד סלוניקי שעבר את זוועות השואה במחנות המוות ואיבד את הוריו סבי וסבתי יהודה ובלה ייני ז״ל שעם הורדתם מהקרון ואחרי הסלקציה נילקחו למשרפות . אבי ואחיו סמואל איני היותר קטן מאבי בערך בחמש שנים נילקחו למחנות עבודה. בסלקציה את דודי שמו גם בתור למקלחות בגלל היותו קטן יותר אז אבי ועוד כמה מחבריו עשו בלגן ומשכו את דודי לכיון שלהם ואבי סיפר לי שכבר אז הוא וחבריו קיבלו מכות עם האלות והכלבים שקפצו עליהם בגלל הבלגן שהם עשו לסחוב את דודי לכיון שלהם והעיקר שהצליחו כי מזל שדודי היה גבוה לגילו וזה הצליח. דודי ואבי תקופת מה היו ביחד ואחרי תקופה של שנה בערך אבי נישלח עם עוד כמה מחבריו למחנה אחר ודרכי אבי ודודי ניפרדו. הם לא האמינו שהם יפגשו ביום מן הימים ורצה הגורל והם ניפגשו שוב באחד מהמחנות העבודה. ניראה לי כמה שאני זוכרת מסיפוריו הבודדים מאוד מאוד של אבי, כי אבי לא רצה לדבר על מה שהיה, שזה היה בבירקנאו אם אני לא טועה. וכמובן הם היו גויות שקופות ממש ועיניים שהיו ממש כבויות מסבל. אבי ודודי שמחו שהם ניפגשו ושהם עוד חיים אם אפשר לקרוא לזה חיים אבל אלה החיים שהיו. אבי סיפר לי שהשתדל ולא תמיד היה יכול אבל השתדל לתת לדודי ממנת האוכל שלו שהיה קערית של מרק מים עם קליפות תפוחי אדמה או חתיכת לחם יבשה או רק קליפות תפוחי אדמה יבשות. אבי סיפר לי שמרוב שהיו רעבים וגמורים הם עקבו כמו זאבים מתים חיים אחרי אלה שהיו איתם ולידם ושהפכו לגויות ואבי אמר לי שריח המוות היה עולה מהם וידעו שהם היום או מחר אותה גוויה הולכת לעולמה והזאבים המתים האלה היו מזנקים כמו חיות ומחפשים אם החביא בבגדיו הבלויים או מתחת לגוויה שלו מסתתרת חתיכת לחם יבשה או כמה קליפות שנישארו לו כי לא יכול לאכול כבר. כמו חיות חיפשו ונילחמו מי יגיע למה שאולי נשאר לאותה גוויה. אבי קרא לעצמו כול השנים לדרון כי הוא התגנב כמו גנב שגנב לגוויה את הקליפה או את חתיכת הלחם היבשה הקטנה שהיתה מוחבאת ואבי סחב את זה שנים ולא שכח וזה סיפור אחד מתוך הבודדים שסיפר לנו כי ממש לא דיבר על השואה. את השואה הכרנו דרך הצרחות שלו בלילה מידי פעם שהיה חולם או החיים בבית עצמו לא היו קלים: אוכל אסור לזרוק כמובן אוהבים לא אוהבים חייבים לאכול מה שיש . אמת שאוכל לא היה חסר אבי היה ניכנס לארוניקו בשוק בשפירא וקונה מכל טוב. הבית היה מלא לקרדה מטיאס, נקניקים, כול סוגי הגבינות למיניהן, דגים לוקוסים מהחבר שהיה דיג וברבוניה. ועוד ועוד אוכל היה בשפע אפילו אימי לא ידעה לספור כמה יש לה שוקיים ורגליים וכנפיים של עוף ובשר וריאות וכבד הכול היה חבילות חבילות במקרר שני מקררים היו לנו: אחד במטבח ואחד במרפסת של המטבח באמת אוכל לא חסר והיה בשפע אבל בגדים ונעלים, מאחי עבר אלי והילקוט שלו עבר אלי ויש בנינו שנתיים וחצי הבדל . ובכלל הבן קיבל הכול בר מצוה וימי הולדת אופניים, תופים ועוד ועוד. אני לא רוצה להמשיך שלו לרגע יחשבו שקינאתי לאחי אלא כי לא ידעתי חיים אחרים. ולצערי אחי יהודה ז״ל נפטר ליפני בערך חמש שנים והוא חסר לי מאוד יהיה זיכרו ברוך. ויש לי עוד אחות קטנה מימני ב 11 וחצי שנים שתיהיה בריאה ,אימי ילידת איסטנבול הם הכירו בשפירא ועזרו להם להיפגש השכנים של סבתי משפחה מיון שהכירו את אבי, כי משפחתה של אימי לא רצו את אבי, פחדו מיוצא שואה שאין לו משפחה ופחדו על אימי אבל לא עזר אימי ואבי היתחתנו , אהבו והקימו משפחה עם שלושה ילדים ודודי סמואל גם שרד את השואה והגיע עם אבי בחביבה רייק לישראל והקים משפחה. ועכשיו אספר לכם סיפור של חיי שקשור לסיפור של אבי סיפור הלדרון.(הגנב) שהייתי בערך בת תשע גרנו בשכונת שפירא והיתה לי חברה שגרה בערך שלושה רחובות מאיתנו בשכונה. ממשפחה מסכנה מאוד מאוד ממוצא בוכרי. אבא שעזב את הבית אמא חולה מאוד מאוד אשה גדולת ממדים שרוב חייה היתה במיטה. לחברתי היו שני אחים לא בריאים ,תאומים וחברתי היתה הבכורה בת 11. המצב בבית היה נורא אני "הבסטדרה ",כך אבי קרא לי ,מרוב שהייתי פלפל הייתי נכנסת למטבח ולוקחת קצת מזה וקצת מזה וקצת מזה הכוונה לשקית עוף ובשקית שמה כמה ירקות וכמה פירות וכמה תפוחי אדמה ובצל וקצת נקניק וגבינות ופה קופסת סרדינים ומה שיכולתי בלי שירגישו ותמיד סידרתי ככה שממש לא ירגישו כי פחדתי וכול בערך שבועים הייתי לוקחת לחברתי הביתה סל שהיה כמו רשת . ככה היה במשך חצי שנה בערך אני לא יודעת ממש אבל המון זמן עשיתי את זה . אימי עבדה אבי היה בעבודה ואני הייתי בורחת מבית הספר מוקדם יותר והייתי רצה עם הסל לחברתי שלמדה לא בבית הספר שלי היא למדה בשורשים בית ספר לבנות אבל בקושי למדה בגלל המצב המישפחתי שלה , ולא אימי ולא אבי ידעו כלום האמת, אף אחד לא ידע. יש משפט שאומר כול גנב בא יומו ויומי הגיע יום אחד : אני ממש ביציאה מהבית ואבי מופיע ממולי אני יורדת במדרגות ואבי עולה ובידי הסל ועוד שקית חומה מנייר ואבי עומד ושואל אותי מה זה בידיים שלך ואני מגמגמת ולא יודעת מה להגיד. ושוב פעם שואל ואני מגמגמת והוא נותן לי מכה ביד והשקית נקרעת ונופלים מהשקית כמה חתיכות של פסטל. שאימי אפתה ועוגיות ואבי תופס אותי באויר ומכניס אותי הביתה והוא פותח את הסל ובסל הכול עטוף עם עיתונים ושקיות ונופלים חתיכות העוף והדגים והירקות ועם כול זה מגיע גם צעקות לדרונה לדרונה(גנבת גנבת) ואם הצעקות מגעים המכות הבלה תדברי למי כול זה הבלה הבלה בין סטירה לסטירה ולדרונה מה זה ולמי זה ובאותו יום אבא לא הרגיש בטוב וחזר הביתה וזה היה המזל שלי שלא היה בכושר מלא. ואני בוכה והוא עם דמעות בעינים ובסוף אני מספרת לו הכול את כל האמת והוא לרגע קפא ופתאום חיבק אותי ובכינו שנינו אני מכאב והוא מבושה ומאותו יום כול שבוע אבא היה מכין לי שני סלים שאני אקח לחברתי וביקש רק לא לקחת בלי רשות. סיפור אמיתי מהחיים שלי . סיפור הלדרון(הגנב). (והגנבת) והלדרונה. מספר שהיה חקוק לו בזרוע היה 115055. איזקינו. ייני (זה שם המשפחה האמיתי שיגיע לארץ כתבו את השם המשפחה איני וככה נשאר כול השנים כי הוא לא ידע לקרוא ולא הבין שכתבו בטעות ולכן שם המשפחה נשאר איני ) ואני על שם אחותו הקטנה שהיתה חולה ונפטרה ליפני השואה ביון רבקה ייני. זל׳ שניהייה בריאים וכול טוב לכולכם נחת ובריאות וכמובן ימים טובים יותר. מהימים שעוברים עלינו כעת אמן (לא נשכח ולא נסלח )זה אבי ואני רק למדתי מכול סטירה אוו מכת חגורה שהוא היה מסכן שלו ידע לדבר ואני לא כועסת ולא כעסתי עד היום האחרון שלו ושל אימי טיפלתי בהם עם כול הלב והנשמה בכבוד ובאהבה לאבי איזקינו איני ולאימי חנה איני זכרם לברכה