פילוס רוזה

שם משפחה, שם פרטי

רוזה שלום
תולדות המשפחה בשנים -1919 -1940.

נולדתי ב- 26.11.1919 בעיר טריקלה ביוון. העיר נמצאת מצפון לאתונה.
לאבי קראו לזר ביוונית לזרוס- פאלוס ולאימי קראו רחל מואיסי משה כשנולדתי הורי היו בני 27 . אבי היה שתקן ולא נהג לספר על ההיסטוריה של המשפחה. על משפחת אבי אני יודעת מהסיפורים שאמי סיפרה לי. היא סיפרה לי שבמשפחת אבי הייתה טרגדיה. סבי יהושע פאלוס היה בן למשפחת רבנים, אביו הרב נקרא חכם מושון. הסבא היה אדם עשיר מאד. הוא ניהל בית מסחר גדול שהיה בבעלותו. בנו הגדול מושון עבד איתו. לסבתי קראו רוזה ואני קרויה על שמה. היו להם הרבה ילדים. שני בנים וכמה בנות. שתים מהן הכרתי. אבי היה אחד מהאחים הקטנים. באחד הימים ארע שטפון בטריקלה. הנהר עלה על גדותיו והמים הציפו הכל. אנשים עלו על הגגות, אחרים
טבעו וכל הרכוש נהרס. בעקבות השיטפון מושון הבן התקרר ונפטר משחפת. אמו נדבקה ממנו והסבא לקח מה
שנשאר מהרכוש ועבר לקהיר עם המשפחה. בקהיר הסבא היה הרב של הקהילה. היו שם רופאים אנגלים, איטלקים וצרפתים שטפלו באימי אבל היא נפטרה. האחיות הגדולות נדבקו וחלו גם הן וכל מאמצי הרופאים להצילן נכשלו
והן נפטרו. אביה של אימי, רפאל מואיסי, עסק במשפטים ונהג להסתובב בין הכפרים. אני זוכרת אותו כילדה בכתה א' בטריקלה ואני זוכרת שנהג לכתוב הרבה.
לסבתי מצד אימי קראו מרים לוי. היו להם שש בנות ובן אחד, אשר מואיסי. הבן הלך בדרכי אביו, למד משפטים והיה עו"ד. הוא התמנה לראש כל הקהילות היהודיות ביוון.

דודי אשר היה ציוני ויש על שמו עץ ב"יד ושם." כשגדל אבי חזר מקהיר לטריקלה והתחתן עם אמי. אני הבת הבכורה ויש לי שני אחים. אחי הראשון נקרא משה על שם אח אבי שנפטר ואחי השני נקרא (זקינו (יצחק.
האחים שלי עדיין גרים ביוון. כשהייתי בת שנה עזבו הורי את טריקלה ועברנו לקהיר שם נולד אחי משה. אבי לא הצליח בעסקיו וחזרנו לטריקלה כשהייתי בת ארבע ואחי בן שנתיים. בטריקלה הכניסו אותי לפעוטון. נשים נהגו לקחת כמה ילדים קטנים ולטפל בהם בביתן.
כשסיימתי את כתה א' עברנו לעיר לריסה. בלריסה גרנו בשכונה יהודית. ליד בית הכנסת היה בית ספר יסודי בו למדתי 8 כתות. הלימודים נערכו גם אחה"צ. בצהריים הלכנו לאכול בבית ואחר כך היינו חוזרים לבית הספר. היו לנו גם מורים נוצרים. אני זוכרת את המורה לעברית, והמשפט שאני זוכרת עד היום שנהגתי לומר בעברית היה "אדוני המורה אני רוצה לצאת החוצה." לאחר בית הספר היסודי המשכתי ללמוד עוד שנתיים בתיכון.
הייתי ילדה סקרנית ואהבתי ללמוד, אפילו בובות לא עניינו אותי. כשהייתי בת 16 חליתי במלריה ואמי החליטה שלא אמשיך ללמוד בבית הספר ואלך ללמוד תפירה.לא רציתי ללמוד תפירה אלא להמשיך את לימודי בתיכון.
בכיתי ועשיתי בעיות אבל לא עזר לי דבר ואבי לא התערב. למרות התנגדותי נשלחתי ללמוד תפירה. כשהייתי בת 17 או 18 שלחו אותי לאתונה ללמוד אופנה. באתונה גרתי אצל דוד של אמי. למדתי שם גזירה במשך 6 חודשים וחזרתי הביתה.
בבית התחלתי לעבוד בתפירה. מהחגים אני זוכרת שבפורים נהגו להכין ממתקים וקיימו מסורת של משלוח מנות. בפסח חגגנו עם כל המשפחה סדר פסח, אותו עשינו תמיד יחד עם האחות הגדולה של אמא.

1944- 1940 מלחמה

1940 – 1941 – נדודים מלריסה לכפר סטומיו
כשנתיים הייתי בבית ואז ב1940- פרצה המלחמה. באותה תקופה הייתי אצל קרובים בסלוניקי. לאימי היו שם אחות ואח. יום אחד אימי הודיעה לי במברק שאחזור מהר הביתה כיוון שיש שמועות רעות. חזרתי, ואכן לאחר כמה ימים פרצה המלחמה. בלריסה היה מרכז הרכבות.
הגרמנים שרצו לנתק את תחבורת הרכבות הפציצו את המסילות והעיר סבלה מהפצצות. בעיר לא היו מקלטים, כשלא יכולתי לישון החלטתי שאי אפשר לחיות כך. בדרך כלל לא הקשיבו לי כיוון שהייתי נערה אבל בפעם זו הקשיבו לי והסכימו איתי ואז עברנו לכפר סטומיו. אבא לא עבר איתנו, הוא המשיך לעבוד בלריסה. גרנו בכפר 9-8 חודשים. אני זוכרת את התקופה הזו כקייטנה. הכפר היה ליד הים ובתקופת הקיץ בילינו על שפת הים.
כשהגרמנים נכנסו ליוון חזרנו ללריסה.

1941 – 1942 בחזרה ללריסה

בתקופה בה היינו בכפר, לריסה הופצצה על ידי הגרמנים וסבלה גם מרעידת אדמה. כשחזרנו ללריסה הבית בו גרנו בשכירות נהרס ועברנו לבית אחר. יוון חולקה בין הגרמנים והאיטלקים. מפלטאמונה צפונה היו גרמנים ומשם דרומה היו איטלקים. בלריסה היו איטלקים. הם היו טובים אלינו והיו לנו איתם יחסי חברות. הבחורים האיטלקים היו משפחתיים ונהגו לבוא לבתים שלנו. לאחי היה חבר איטלקי בשם ברטולו. הוא היה בחור כפרי ונהג לשבת ליד האח ולשיר לנו שירים. אני זוכרת את אחד השירים "רוח רוח קח אותי לאמא." עד היום אני זוכרת שירים שהאיטלקים לימדו אותנו ומאז אני יודעת איטלקית. היה לי שם מורה לאיטלקית ואחרי כמה חודשים השתלטתי על השפה וידעתי לדבר ולקרוא. מרקו היה אחד מהבחורים האיטלקים. היתה לו מצלמה והוא רצה לשלוח לאימא שלו תמונות ולהראות להם שהוא נמצא בתוך משפחה. באחת התמונות שאני זוכרת הוא צילם את אימא שלי,אותי,את אחת
מהחברות שלי ואת האימא שלה כשהוא באמצע. האיטלקים נהגו לומר שכל זמן שהם ביוון היהודים בטוחים.
האיטלקים נשארו עד שאיטליה נכבשה ואז הגרמנים נכנסו לאיזורים ביוון שבהם שלטו האיטלקים והרגו גם
את האיטלקים שמצאו.

1943 – 1944 בכפר בקיץ 1943 נסעתי לקרובים שגרו באתונה. דודי הבין שבסלוניקי יהיה מסוכן ליהודים ועבר עם משפחתו לאתונה. כשהגרמנים פרסמו באתונה שכל יהודי צריך לבוא ולהרשם, לא ידעתי מה לעשות. הייתה לי ידידה מבוגרת ממני, נוצריה מהעיר לריסה בשם פטרה שהתארחה גם היא באתונה. בקשתי ממנה עזרה והיא שיכנה אותי בכפר בפרוורי אתונה.
אני זוכרת משם את התרנגולות בכפר. לפטרה היו אחים גדולים שסחרו בבשר. הגרמנים אסרו על העברת סחורות בין הערים ביוון והאחים של פטרה, כמו אבי שסחר בבגדי גברים, מצאו דרך להערים על הגרמנים.
פטרה הודיעה לאחים שלה שאני נמצאת אצלה והם הודיעו לאבא. באותו הזמן חליתי. היה לי דימום במעי הגס שממנו אני סובלת עד היום. אבי לקח אותי לדודה רבקה, אחות אמי שגרה באתונה, והיא טפלה בי. לאחר שבוע מצבי הוטב ויצאנו ללריסה ברכב משא. לנהג, לאבא ולי כמו גם לכל היהודים היו תעודות מזוייפות של נוצרים. זמן הנסיעה בין אתונה ללריסה הוא כמה שעות. אנחנו היינו בדרך שמונה ימים. הגרמנים תפסו אותנו בעיר לבדיה. הפרטיזנים הרגו שם שני גרמנים ומי שעבר שם תפסו אותו. ריכזו אותנו במקום ליד העיר, כל העצורים היו יהודים או פרטיזנים. עברנו שם ביקורת תעודות. ישנו בתוך הרכב וכל לילה שמו אותנו במשך שעות בתוך אולם גדול כדי שלא נברח. אני רוצה לציין שהיו גם אנשים טובים בין הגרמנים. לילה אחד בא גרמני אחד, הוא ריחם עלי כיוון שבגלל המחלה הייתי חיוורת ורזה וכל שאכלתי היו צנימים ובקבוק תה שדודתי הכינה לי.
הגרמני נתן לי 5 חתיכות שוקולד. לקחתי ואמרתי תודה אבל נתתי אותן ליפולה יפה, בחורה יהודיה שהייתה לידי, כי לי היה אסור לאכול. לילה אחר בא עוד בחור גרמני והפעם עם צלחת אוכל וגם אותה נתתי ליפולה.
לאחר ששחררו אותנו חזרנו ללריסה. אחרי כמה ימים הצטרפתי לאמי ולאחי הקטן שגרו בכפר ונדמה לי
שקראו לו ניקיה. אבי ואחי הגדול שעבד עם אבי נשארו בלריסה על מנת להתפרנס. הכפר היה קרוב לתחנת הרכבת והסתובבו שם הרבה גרמנים. כיוון שחששנו מהם עברנו לפנים הארץ להרים כמה ימים אחרי שהגעתי
לכפר. בהרים היו פרטיזנים ושם היה יותר בטוח.

שכרנו שם חדר ויום יומיים אחרי שהגענו, הגיעה גם הדודה רבקה עם שתי בנותיה ובעלה מאתונה ברכב משא. בתחילה התגוררנו כולנו באותו החדר. מאוחר יותר הם עברו למקום אחר. אמא חלתה בדלקת ריאות ולא היה רופא ולא היו תרופות. חודש ימים טיפלתי בה. לא עזבתי אותה לרגע וישנתי ליד רגליה. הנחתי כל הזמן מטליות חמות עם כוסמת על הגב שלה ואחרי 30 יום החום עבר ואמא הבריאה.
במרץ 1944 הגיעו הגרמנים ותפסו את היהודים. זה היה בחג של הנוצרים, אני חושבת שהתאריך היה עשרים וחמישה במרץ. אבי היה באתונה באותו הזמן ואחי הגדול בלריסה. אבי הסתובב כל הזמן, הוא לא מצא מקום
והיה מאד עצבני. אחי ישן בבית של יהודים מלריסה שנמצאו אתנו בכפר, בבית הזה גרו גם נוצרים. הגרמנים ידעו שזה בית של יהודים והם באו לחפש את היהודים בשעת בוקר מוקדמת (ב- 6:00 בבוקר.) אותו לילה בחדר של אחי היה חתול שילל כל הלילה ואחי התעצל להוציא אותו החוצה. למזלו החתול הפסיק ליילל כשהגרמנים עמדו ליד הדלת של החדר. אחי שמע אותם מדברים, אבל הם לא נכנסו לחדרו. הוא ניצל את ההזדמנות וקפץ מהחלון.
מיד לאחר שקפץ אישה נוצרייה שגרה גם היא בבית נכנסה לחדר וסדרה את המיטה. אחרי כמה רגעים הגרמנים חזרו ושאלו את האישה מי גר בחדר והיא ענתה שזה החדר שלה. הם נכנסו וכשראו שאין שם אף אחד, הלכו. בבית הזה הם תפסו אם ובת יהודיות. הנעליים של הבת היו בחדר של אחי אך כדי לא להסגיר את אחי היא לא אמרה דבר והלכה בנעלי בית. אחי הלך לידידים נוצרים שגרנו אצלם בלריסה. הם לקחו אותו ובבוקר אחי שלח את הבת שלהם, סופיה, שהיתה חברה שלי, לחבר נוצרי שהיה פעיל בעסק של אבא. החבר לקח אותו אליו הביתה. החבר הנוצרי עזב את אחי בחדר ובא אלינו לכפר וסיפר לנו שהוא בסדר ונמצא אצלו. כמה ימים קודם חלמתי והרגשתי מה שיקרה. בחלום ראיתי שהיינו בדרך מהכפר בלילה והיו הרבה עלי שושנים.
אמרתי לאמא שחלמתי חלום טוב ובטח יקרה משהו טוב. אמא, הדודה, בנות הדודות ואני הלכנו מהכפר למצוא מקום יותר בטוח אבל לא מצאנו מאומה וכשחזרנו ראיתי את המקום שראיתי בחלום ומולי עמד החבר של אחי שהודיע לנו שמשה אצלו ונזכרתי בחלום. אחרי כמה ימים אחי הגיע אלינו. חלמתי דבר נוסף ואמרתי לאמא שאבא לא אצל הגרמנים וגם הוא יגיע אלינו ואכן חברים נוצרים עזרו לו לצאת מאתונה.
הגרמנים נכנסו לכפרים וכשמצאו פרטיזנים שרפו את הכפר. גם בכפר בו היינו נמצאו פרטיזנים. הפרטיזנים בכפר ידעו את זה וכמה ימים לפני כן הם עזבו לבית הספר שהיה מחוץ לכפר. יום אחד הגיעו הגרמנים לכפר שמענו יריות והתברר שהם מצאו כ- 20 פרטיזנים שאכלו צהריים.הם הרגו שנים מהם והאחרים ברחו.
בזמן המלחמה, כשעדיין היינו בלריסה ,1942-1941 למדתי גרמנית וצרפתית. אני לא יודעת מי סיפר לראש הכפר ולאדם נוסף שאני יודעת גרמנית אולי בנות הדודות שלי ואז שניהם תפסו אותי בידי משני הצדדים ולקחו אותי כדי שאדבר עם הגרמנים. ליד הגרמני היה גם קצין איטלקי שכאילו עבד איתם. הגרמני הצביע על העין שלי ואמר לי: "דו יוד"! (את יהודייה.) צחקתי אבל הלב שלי פעם בחוזקה ואמרתי מה פתאום אני יהודייה? ואז אמר אם כך את פרטיזנית. אמרתי שאני לא יהודייה ולא פרטיזנית. הוא אמר "הפנים שלך לא פנים של בחורה כפרייה" עניתי לו שבאתי לקנות אוכל. בתקופה הזו לא היה אוכל ובאתונה אפילו אנשים מתו מרעב. הוא הראה לי את הלחם שלקח מהפרטיזנים. הלחם היה עוד חם והוא שאל אותי מי אופה את הלחם עניתי לו שהאנשים בכפר.
הוא שאל כמה פרטיזנים נמצאים בכפר השבתי שאני לא יודעת. הוא שאל "איך את לא יודעת"? אני באמת לא
ידעתי. אני לא הסתובבתי בכפר. אמרתי אולי היו .100 הוא אמר לי "תגידי את האמת" ושהם רוצים לשרוף את הכפר. שאלתי אותו "למה? מה אנחנו אשמים" והוא חזר על השאלה "כמה פרטיזנים"? אמרתי "אולי "50 והוא צעק עלי. בסוף ילד אחד לחש לי 20 ואז אמרתי לגרמני .20 הוא כעס ואמר "כל פעם את מורידה עוד מעט ,תגידי
שלא היו בכלל." בחוץ הגרמנים הציבו תותחים וילדי הכפר וביניהם גם אחי הסתובבו לידם. אני פחדתי שאחי יפגע ובקשתי מהקצין האיטלקי, שהרגשתי שהוא מוכן לעזור, לסלק את הילדים מהאיזור. לאחר מכן הגרמנים העלו את ראש הכפר, את האדם הנוסף ואותי לג'יפ ונסענו עד בית הספר שהיה מחוץ לכפר שם עצרנו ויצאנו. במקום היו עוד כ- 60-50 חיילים עם אופנועים. הקצין הגרמני היה מאד אכזרי ונתן פקודה לשרוף את הכפר.
אינני יודעת מהיכן שאבתי אומץ, ושאלתי אותו מדוע את כל הכפר? אנחנו אנשי הכפר פוחדים גם מהגרמנים וגם מהפרטיזנים, ולכן נאלצנו להכין להם לחם. להפתעת כולם הוא שינה את החלטתו

והורה לשרוף רק את בית הספר. בזמן שחיכינו שבית הספר יישרף הקצין הגרמני ללא כל סיבה ירה בסוס שעמד מולנו ורעה בעשב. באותו זמן אני פחדתי מאד. היינו בטוחים שהגרמנים יקחו אותנו איתם אבל לבסוף
הקצין הגרמני שלח אותנו חזרה לכפר. הקצין האיטלקי נתן לי יד לשלום ואמר לי באיטלקית "הודו לאלהים, גם בעבור הפעם הבאה" (גרציה דיו פר אלטרה וולטה) הוא הבין שאני יהודייה. חזרתי הביתה ואמרתי לאבא
שאני לא רוצה לישון בכפר כי אני בטוחה שהגרמנים ישובו. לאחר שני לילות, בחצות, הגרמנים חזרו לכפר. בכפר היה ריכוז של קומוניסטים והיה להם כנראה מידע על בית מסוים והם שרפו אותו. אנחנו עזבנו את הבית מיד לאחר שחזרתי מהתקרית עם הגרמנים וברחנו אל מחוץ לכפר. אבי שילם לאנשים שיחפרו עבורנו מחילה בתוך האדמה. את הבור כיסו בגג של אוטובוס ישן. כדי שלא יראו את הגג כיסינו אותו בחול וכל יום נעצנו
בחול שתילים ירוקים כאילו שצומח שם עשב. ארגזים שימשו אותנו כמיטות. היינו בבור הזה שתי משפחות, תשעה אנשים. אבי שמע שהגרמנים לקחו את אברהם, שאותו הכיר, ואז צירף אלינו גם את אישתו רחל ואת
שלושת ילדיה. אני אמרתי לה שבעלה יחזור אבל היא לא האמינה לי ובכתה כל הזמן. הגרמנים לקחו אותו יחד
עם 20 אנשים נוספים ואף אחד לא סיפר להם שהוא יהודי. לאחר שבועיים, כשהייתי בכפר, ראיתי שמגיעה קבוצת גדולה של אנשים וביניהם היה אדון אברהם רצתי למערה וצעקתי "גב' רחל, אדון אברהם חזר." הוא לקח את אשתו והם חזרו לכפר שלהם שהיה לא רחוק מהכפר שאנחנו התגוררנו בו. שם הכומר לקח אותם והחביא אותם בחדר קטן בתוך הכנסיה. היו לי תמיד תחושות חזקות לגבי מה שעתיד לקרות כמו גם כשיום אחד חלמתי שכל דגלי אירופה מונחים על הרצפה ומהם התרומם הדגל האמריקאי.

בבור בו חיינו התנאים היו קשים מאד. בחורף הגשם נזל לתוכו ובקיץ היו נחשים. למזלנו לידנו היה מעין מים ובו התרחצנו. לחם היינו אופים בבית שבו גרנו קודם בכפר. האישה הרשתה לנו להשתמש בתנור הגדול
שנמצא בחצר, נתנה לנו כלים ולמדנו להשתמש בו. כדי להדליק אש היינו מביאים עצים. את הלחם היינו אופים מהחיטה שאספנו בקיץ. האכרים נתנו לנו לאסוף את מה שנשאר אחרי הקציר. אפיית הלחם היתה לוקחת לנו יום שלם.
אני רוצה לציין שבתקופת המלחמה היו גם אנשים טובים שבזכותם שרדנו. לולא העזרה שלהם לא היינו
ניצלים. לדוגמה, אותה אישה בכפר. דוגמה נוספת: באי זקינתוס, אי שקרוב לגבול איטליה, כשהגרמנים דרשו מהיהודים לשים טלאי צהוב על בגדיהם, הבישוף של הכנסיה נתן פקודה שכל אנשי הכפר ישימו טלאי צהוב על הבגד וכך כל התושבים ענדו את הטלאי והגרמנים לא לקחו את יהודי האי. עוד דוגמא: כשאלברטו בעלי ברח מהגרמנים הוא הגיע לאחד הכפרים. הוא נכנס לבית בקצה הכפר וביקש עזרה מבעלת הבית. אותו זמן הגרמנים חיפשו פרטיזנים והגיעו גם לבית שלה. היא הסתירה אותו במרתף בתוך אחת מהחביות בהן היה קש עבור בעלי החיים. הגרמנים דקרו בתוך החביות אבל לא מצאו את אלברטו והלכו. לאחר המלחמה אלברטו ביקר אותה
הביא לה מתנה והיא נתנה לו את התמונה שלה. הגרמנים נהגו לבדוק בבתים אם מסתירים נשק. ראיתי שגם הגרמנים פחדו. הם היו חיילים צעירים וחששו שיכולים לירות בהם. הם לא מצאו דבר למרות שבעצם הרבה אנשים הסתירו פרטיזנים, כולם עזרו להם באוכל, כסף, וסרגו להם גרביים.

יום אחד אחי כשהסתובב בכפר הגיע לבית הרוס. הוא שמע משם קולות. נכנס ומצא בחור איטלקי שהתחבא. אחי הביא לו אוכל ואחר כך כל אנשי הכפר דאגו לו והוא עבד בתחנת הקמח. יום אחד הבחור ביקש להתרחץ ואחי הביא אותו הביתה. לאחר שהתרחץ בחצר נתנו לו בגדים נקיים. הבחור אמר שלעולם לא ישכח את היום
הזה. לאחר המלחמה הבחור חזר לביתו בסן רמו. מאוחר יותר הגיע לחנות של אבי בלריסה להודות לנו. ביוון פעלו כמה ארגונים. הארגון הלוחם נקרא "הלאס." "אלן" היה ארגון נוסף שלחם בים. הארגונים האלה היו קומוניסטים. אני הייתי בארגון "היאם," ארגון שעזר לפרטיזנים ולא היה פוליטי. הארגונים האחרים רצו לשכנע אותי ואת אחי להיות קומוניסטים אבל אנחנו לא רצינו בכך. בארגון הייתי ראש קבוצת נשים ודודתי
הייתה הסגנית שלי. נשארנו בכפר עד סוף המלחמה.

1944 – 1946 חזרה ללריסה אחרי המלחמה

בסוף 1944 הגרמנים עזבו ואנחנו חזרנו ללריסה והתחלנו לארגן את החיים מחדש. העירייה נתנה לאנשים מקום מגורים. לאבא היתה חנות, וכשעזבנו את לריסה אבא נתן לנוצרי לנהל אותה. כשחזרנו אבא ביקש לקבל את החנות שלו בחזרה אבל הנוצרי לא רצה להחזיר אותה. הנוצרי החזיר את החנות לאחר שאבא תבע אותו למשפט
ובפסק הדין נקבע שהנוצרי חייב להחזיר. הוא אמנם החזיר את החנות אבל את כל סחורה לקח והשאיר חנות ריקה מבגדים ומכל דבר שיכול היה לקחת. האיש היה גנב אבל אבא שהיה בן אדם ריחם עליו כי מצבו הכלכלי היה קשה והעסיק אותו בחנות. בין היהודים התחילו דיבורים על הגירה. חלקם רצו לעבור לאמריקה וחלקם לישראל. אחי הגדול ואני חשבנו לעלות לארץ אבל אחי גויס לצבא ולא יכול היה לצאת מיוון. ב- 1946
עזבתי את לריסה והלכתי להכשרה באתונה.

ישראל 1953 – 1946

1946 – 1948 העליה לישראל
הייתי בהכשרה באתונה כחדשיים. אני זוכרת את התקופה הזו כמו קייטנה ליד הים. בחג השבועות בלילה נתנו לנו תרמיל כדי למלא בכל מה שאנחנו רוצים לקחת איתנו. אמרו לנו לשים את התרמיל על הגב כדי שהידיים יהיו פנויות והעלו אותנו על שתי אוניות, האחת גדולה והשניה קטנה. האוניות עגנו במקום מוסתר. שמונה ימים הסתובבו האניות בים מחשש שהיוונים יתפסו אותנו. לפני שעזבנו את הגבול הימי, האנשים שהיו באוניה הקטנה עברו לגדולה. הצפיפות היתה נוראה והיה חוסר במזון ובמים. על האניה היו יותר מ- 500 אנשים. היו איתנו באניה גם הרבה יהודים מהונגריה שהגיעו לאתונה. האניה נתפסה על ידי האנגלים והם הביאו אותנו לארץ.
שם האניה היה "חביבה רייך" וזו היתה האוניה האחרונה שאותה לא שלחו האנגלים לקפריסין. בארץ נשלחנו כולנו למחנה מעצר בעתלית. גם הבעלים של האוניה. הוא היה נוצרי אבל התחזה ליהודי ולכן נעצר כמו כולנו. מאוחר יותר עזרו לו לחזור ליוון. בעתלית היינו שבועיים ואז שוחררנו. הצטרפתי לקבוצת צעירים והחלטנו ללכת
לעין חרוד, שם הייתי בערך 3 חודשים. בארץ היו לי קרובים והם באו לבקר אותי בקיבוץ. דודתי מתילדה משה, אחות אמי, גרה בתל אביב בשכונת פלורנטין ובירושלים גרו בני דודים,
בן דוד ובת דודה שהיו כבר נשואים. דודתי היתה אלמנה עם 3 ילדים. היא מאד התגעגעה למשפחה וכשיום אחד באתי לבקר אותה היא לא נתנה לי לחזור ונשארתי אצלה. אפילו לא לקחתי את הדברים שלי מהחדר שלי בקיבוץ. דודתי המליצה עלי כתופרת וכדי להתפרנס התחלתי לתפור בבתי נשים.
יום אחד התארחתי אצל חברה שלי שהייתה גם קרובת משפחה, בעלה הכיר את אבי וספר שאבא עזר לו בעסק והוא הציע לי לגור אצלם. בבית הדודה היה מאד צפוף ולכן קבלתי את ההצעה. קניתי מיטה ועברתי לגור אצלם. שלמתי להם עבור הלינה 3 לירות בחודש ואכלתי במסעדות. אחת המסעדות הייתה מסעדת "פרלה"
שהיתה מסעדה יוונית.

1948 – 1949 התארגנות בארץ
כשפרצה מלחמת השחרור התגייסתי לצבא והייתי אחות בבית החולים האיטלקי בחיפה עד שנגמרה המלחמה. הממשלה נתנה לחיילים משוחררים מקום מגורים. לצבא הבריטי היו ביפו בניינים גדולים עם הרבה חדרים וכשהם עזבו את הארץ החדרים האלה התפנו. ולכל שניים נתנו חדר וכך עברתי לגור ביפו.

1949 נישואי לאלברטו בתקופה שהייתי בהכשרה הכרתי את אלברטו שלום שלימים הפך להיות בעלי. באותה תקופה לא היה בינינו כל קשר. הוא איבד את כל הקרובים שלו וכל משפחתו – 70 נפשות למעט אח אחד,
לא חזרו. האח חזר מאושוויץ, עבר לאיטליה ועלה לישראל. בתקופת המלחמה אלברטו עבד בעבודות כפייה, ברח והצטרף לפרטיזנים עם אח צעיר שמאוחר יותר נהרג. אחרי המלחמה הוא הגיע להכשרה. לילה אחד, באוניה שהעלתה אותנו לארץ, הוא ישן לידי והתקרב אלי. קמתי וזזתי למקום אחר ששם נזלו מים והיה לי קר ורטוב,
הוא בא ושם עלי מעיל.

לאחר שהגענו לארץ לא היה בינינו קשר. כשהייתי אצל הדודה מישהו בא ושאל אותי אם אני רוצה לצאת עם אלברטו, אבל אני לא הייתי מעונינת בתקופה הזו בבן זוג. הזוג אצלו גרתי לאחר שעזבתי את דודתי נהג להתאסף כל שבת עם חבורה של יוונים מסלוניקי, שם הם היו נפגשים עם אלברטו,ובכל פעם הם מסרו לי ד"ש ממנו.

אחרי המלחמה קבוצת יוונים פתחה ביפו מפעל למנורות. יום אחד עברתי עם בת דודתי ליד המפעל וראיתי את אלברטו שעבד שם. שאלתי את שלום המנהל שהייתה לנו איזו קרבה משפחתית ובקשתי לברר פרטים על
אלברטו. הוא אישר שאלברטו הוא בחור טוב וממשפחה טובה. הוא הבין מיד שאני מעונינת להכיר את אלברטו ומיד החליט לשדך בינינו. הוא אמר לי שביום חמישי אגיע בשעה מסוימת לבית קפה מסוים בשדרות ירושלים ושאחכה לאלברטו.
מאוחר יותר בעלי ספר לי שתחילה לא רצה לבוא לבית הקפה כיון שחשב שמדובר בבחורה אחרת אבל ברגע שהבין שזו אני, הסכים מייד. נפגשנו, דברנו והוא אמר שלמחרת הוא נוסע לחיפה לאירוסי אחיו ובקש שאבוא איתו. למרות שהססתי הסכמתי בכל זאת לקחת סיכון ונסענו ביום שישי לאחיו בחיפה. הוא סיפר שאני ארוסתו וכולם אמרו לי מזל טוב ובתחילה לא הבנתי למה הם מברכים אותי. כשנודע לי, אמרתי לאלברטו שזה מוקדם מדי וצריך קודם לצאת ולהכיר, אבל אלברטו אמר שאנחנו מכירים כבר מספיק זמן ואין מה לחכות, הייתי בהלם.

אחרי כמה ימים הלכנו לועד הקהילה ונרשמנו לנישואין ובתוך 20 יום, בקיץ ,1949 התחתנו בועד הקהילה
בת"א ועברתי לגור בחדרו שביפו.

1949 – 1953 החיים בארץ ב- 1950 הוריי באו לבקר אותנו. אלברטו המשיך לעבוד במפעל. אמא הביאה לי מכונת תפירה וכך יכולתי לעבוד כתופרת. מחלת המעיים בה חליתי בעבר גרמה לכך שלא הצלחתי ללדת. היו לי הפלות בכל פעם שהריתי. בסוף 1953 אחי התחתן וביקש שאבוא לחתונה.

1953 – 1991 חזרה ליון ללריסה
נסעתי לחתונת אחי ליוון לבדי. לאבי היו כבר, כנראה, תכניות לעתידי והוא שאל אותי למה אלברטו לא בא לחתונה ואז בקשנו מאלברטו שיבוא גם הוא. לאחר החתונה נשארנו ביוון. ליוון נכנסנו עם דרכון ישראלי ובמשך הזמן שהיינו ביוון, דודי שהיה עו"ד סידר לנו את האזרחות היוונית. עברתי שם טיפולי פוריות. עוד בארץ עשיתי טפולים.
הרופא הבולגרי שטיפל בי בארץ היה נוכל והרגשתי שהוא רק מנסה לסחוט ממני כסף.
התרגזתי וכששאלתי אותו מה הטיפול שהוא עושה הוא אמר לי לעשות אמבטיות בטבריה.
ביוון הלכתי למרחצאות מים מינרלים. הטיפול היה ע"י הזרקת המים לרחם וכך הצלחתי להכנס להריון. בוניטה נולדה באוקטובר ,1955 שלי נולדה באפריל .1959 אלברטו עבד בתחילה עם אבי בחנות על מנת ללמוד את המקצוע ואחר כך פתח חנות קטנה לבגדי גברים. כשהיינו בארץ נהגנו להמיר כסף למטבעות זהב כדי לחסוך וכך היתה לנו אפשרות לפתוח את החנות. גרנו בדירה שכורה ומאוחר יותר קנינו דירה. הילדות למדו בבית ספר יסודי יהודי, שם למדו עברית, ואחר הצהריים למדו עברית אצל מורה יהודי שלימד בחינם.

בתקופת התיכון הילדות למדו עברית, אנגלית וצרפתית בשעורים פרטיים וכך הכנתי אותן לחיות בארץ. לאחר סיום לימודיה בתיכון בוניטה החליטה להמשיך ללמוד בישראל. היא למדה כימיה לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב ברמת אביב. אחר כך השלימה תואר שני במכון ויצמן. גם שלי באה לאחר התיכון לארץ ללמוד
באוניברסיטת תל-אביב והשלימה תואר שני בפסיכולוגיה. לבנות היו בארץ שתי אחיות של אמא. אלברטו נפטר ב 1977 שנתיים מאוחר יותר נפטר אבי ואני נשארתי עם אמא שהייתה מאד מבוגרת. בתקופת הקיץ הייתי באה לישראל להיות עם הבנות.

ב- 21 לדצמבר 1987 ילדה שלי את נכדי, בן, ובאתי לעזור לה. לאחר חדשיים נסעתי לחיפה להיפרד מבוניטה. באחד הימים גיליתי שיש לי גוש בשד. בבדיקה בבית החולים רמב"ם נמצא שחליתי בסרטן השד. לאחר הניתוח

חזרתי ליוון והייתי באה לביקורת כל שנה. אמא נפטרה בפברואר 1991 בתקופת מלחמת עירק ואז חזרתי לגור
בארץ.

1991 – עד היום החיים בישראל
לאחר שחזרתי לארץ גרתי עם שלי בגבעתיים, בבית שנקנה לבנות עוד כשהיינו ביוון מכספי משכנתא שהבנות
לקחו ומכספים שאבי ואני העברנו. באותה תקופה בוניטה חיה באמריקה עם שני ילדיה. לאחר 11 שנה החליטה שהיא חוזרת לארץ כדי שהילדים יגדלו בישראל וידעו שזה ביתם. היא קנתה בית בזכרון יעקב והציעה לי לעבור לגור אצלם. כיון שהילדים שלי גדלו והמקום היה צפוף קבלתי את ההצעה שלה

ולפני 8 שנים,ב-2003,עברתי לגור בביתה עם שני הילדים ועם בעלה.

בנותי ונכדי,לבוניטה שני בנים. ניתאי בן 25 ותומר בן 22 ושניהם משרתים בצבא.בוניטה עובדת בחברת מחשבים.

שלי עובדת כפסיכולוגית. יש לה בן ובת. בנה הבכור, בן, הוא בן 23 ומכוון ללמוד בשנה הבאה באוניברסיטה.
בתה, הדס בת ה18- מסיימת השנה את התיכון.

עיסוקים כשהייתי חיילת חליתי ואז הרופא שלח אותי להבראה בנהריה לבית גולדן מאיר. שהיתי שם כחודש וכדי
להעסיק את עצמי קניתי עפרון וציירתי. יום אחד ראה אותי בחור בבית ההבראה מציירת בעפרון ונתן לי צבעי מים. הוא אמר שכרגע אינו זקוק להם כי הוא משרת בצבא. הודיתי לו והתחלתי לצייר בצבעי מים. מאוחר יותר
כשגרתי ביוון המשכתי ללמוד ציור בקורס באתונה. עד לזמן האחרון ציירתי והתמונות שלי תלויות בבית.
אני קוראת, רואה טלויזיה ובעיקר אוהבת לפתור תשבצי סודוקו.

משאלות
אני רוצה שכל בני משפחתי יהיו בריאים ומאושרים. אני מאחלת שיהיה שלום בישראל ומאמינה בכל ליבי שגלעד שליט יחזור לביתו. אני לא יודעת מתי אבל
מרגישה את האנרגיות החיוביות לשובו ומקווה שזה יהיה כמה שיותר מהר.

פילוס רוזה נישאה לשלום אברהם ממעפילי האוניה.
נכתב ביולי 2011